בגמרא במנחות (דף לו' עמוד א') אביי ורבא אמרו שמי שמניח תפילין אם לא שח מברך אחת, ואם שח מברך שתים", ונחלקו הראשונים בביאור גמרא זו, דעת הרי"ף והרמב"ם שהכוונה "אם שח מברך אחת" שמברך על תפילין של יד וברכתו חלה גם על תפילין של ראש, אולם אם שח ביניהם צריך לברך גם על תפילין של ראש "על מצות תפילין", והטעם כתב הרמב"ם אף על פיע שתפילין של יד ותפילין של ראש הם שני מצוות, מכל מקום כיוון ששניהם הם ענין אחד לזכרון לכן מברך ברכה אחת ופוטר את שניהם, אולם דעת רבנו תם ובעל הלכות גדולות שהכוונה "אם שח מברך אחת" היינו שמברך על תפילין של יד ברכה אחת ועל תפילין של ראש ברכה אחת, אולם אם שח ביניהם צריך לברך עוד ברכה על תפילין של ראש ויברך "להניח תפילין" "ועל מצות תפילין", ומרן השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם שמברכים על תפילין של יד "להניח תפילין" ובזה פוטר את התפילין של ראש, ורק אם דבר ביניהם יברך על
תפילין של ראש "על מצות תפילין, וכן הוא מנהג הספרדים ועדות המזרח, אולם הרמ"א כתב שמנהגם כדעת רבנו תם, ולכן מברך על תפילין של יד "להניח תפילין" ועל תפילין של ראש מברך "על מצות תפילין", ואם דיבר ביניהם מברך על תפילין של ראש שני ברכות "להניח תפילין" "ועל מצות תפילין", וכן הוא מנהג רוב עדות האשכנזים, ולמנהגם נכון שימשמש בתפילין של יד ויזיזם ממקומם ואחר כך יחזור ויהדק את הקשר קודם שיברך.

ומכל מקום כתב הרמ"א שגם לשיטתו שמברכים על תפילין של ראש (כאשר לא דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש), טוב שיאמר אחר הברכה "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד" כדי להציל את עצמם מספק ברכה לבטלה, ויזהרו לומר פסוק זה עד שיהדקו את התפילין על הראש כראוי, כדי שלא יהיה שום הפסק בין הברכה של תפילין של ראש להנחה.

אם שומע אשכנזי שנוהג לברך ברכת "על מצות תפילין" על תפילין של ראש (ומדובר כאשר לא דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש), לא יענה אחריו "אמן" מפני שספק "אמן" להקל מפני שלדעת השולחן ערוך ברכה זו זה ברכה לבטלה ולכן אין לענות אחריה "אמן", אלא רק יענה "אמן" בליבו, וטוב שהנוהגים לברך על תפילין של ראש "על מצות תפילין" יברכו בלחש, כדי שלא ישמעו אחרים, ויבואו לידי ספק עניית "אמן".

אין להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אפילו לדבר מצוה, וכן יש להיזהר שהתפילין של יד ושל ראש יהיו מונחים בחדר אחד, כדי שלא יפסיק אפילו בהליכה מחדר לחדר בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, ובדיעבד אם הפסיק בהליכה בין תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו בהליכה אפילו מבית לבית, אינו חוזר ומברך כל שלא הסיח דעתו מהם.

וכן לכתחילה אין להפסיק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו בשתיקה, וכל שכן שאין לעשות מעשה כגון נתינת צדקה לעני וכדומה אפילו שמעשה זה מצוה, ובדיעבד אם עשה מעשה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש אינו חוזר ומברך אם לא דיבר שום דבר, ואפילו שלא עשה באמצע

מעשה של מצוה אינו חוזר ומברך, ולכן לכתחילה אין להוריד את השרוול מהחולצה כדי לכסות את זרועו וכדומה, וכן לכתחילה לא ירמוז לחברו בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, אולם כדי לרמוז לצורך מצוה מותר, כגון לרמוז לעני שימתין כדי לתת לו צדקה.

אפילו אם הפסיק באמירת מילה אחת בין תפילין של יד לתפילין של ראש נחשב הדבר להפסק, ולכן צריך לברך על תפילין של ראש.

אם התפילין של ראש היו בידו ונתנן כנגד ראשו, וקודם שהניחן הפסיק בדיבור, צריך לברך על תפילין של ראש, אולם אם כבר הניח את התפילין על ראשו אך לא הידק את הרצועה, והפסיק בדיבור, לא צריך לברך על תפילין של ראש.

השומע "קדיש" או "קדושה" או ברכה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, לכתחילה אין לו לענות אלא שותק ומכוון למה שאומרים, ואם עבר וענה "קדיש" או "קדושה" או "אמן" אינו צריך לחזור ולברך על תפילין של ראש.

לכתחילה אין להפסיק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש לצורך התפילין, ומכל מקום אם הפסיק לצורך התפילין אינו חוזר ומברך על תפילין של ראש, ואם אינו יכול בענין אחר על ידי רמז וכדומה יכול לדבר לצורך התפילין.

אם הניח תפילין של יד וקודם שהניח תפילין של ראש הסתפק אם ברך על תפילין של יד, למנהג הספרדים ועדות המזרח לא יברך על תפילין של ראש, אלא יניחם ללא ברכה משום שספק ברכות להקל.

אם לא ברך על תפילין של יד ואחר שהניח תפילין של יד קודם שהניח תפילין של ראש נזכר שלא ברך על תפילין של יד, למנהג הספרדים ועדות המזרח קודם שמניח תפילין של ראש יברך "להניח תפילין" ואז יניח תפילין של ראש, ולמנהג האשכנזים יברך על תפילין של ראש שני ברכות "להניח תפילין" על "מצות תפילין".  

המניחים תפילין של רבנו תם אף על פי שמניחים אותם ללא ברכה, מכל מקום אין להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש.