1. כל שלשה ימים הראשונים מגמר הלידה אפילו אמרה איני צריכה (והם דברים שחברותיה אומרות שדבר זה עושים ליולדת, וכל יולדת צריכה לכך, ואין כאן רופא או מיילדת חכמה לראות אם היולדת צריכה לכך) מחללים עליה את השבת. משלשה עד שבעה אמרה איני צריכה אין מחללים. מכאן ואילך אפילו אמרה צריכה אני אין מחללים עליה אלא הרי היא עד שלושים יום כחולה שאין בו סכנה.
2. כל אלו הזמנים מחשבים מעת לעת, כגון שלשה ימים הראשונים מונים 72 שעות ולא אומרים מקצת היום ככולו, וכן לגבי שבעה.
3. נתגלה איזה שהוא סיבוך אצל היולדת אפילו לאחר שבעה ימים, ויש חשש סכנה בדבר, הרי דינה כדין חולה שיש בו סכנה.
4. כל הדינים השייכים ליולדת, נכונים גם ליולדת שוולדה נפטר ח"ו או שילדה עובר מת. וכן אישה שהפילה את עוברה דינה כיולדת אם הפילה לאחר שעברו עליה ארבעים יום מתחילת הריונה.
דין מינקת
5. מינקת שיש לה עודף חלב מחמת שהתינוק חולה ואל יונק, והדבר גורם לה סבל, מותר לה להוציא החלב בידה באופן שהחלב הולך לאיבוד כגון בתוך כיור או על הרצפה, אולם לתוך כלי אסור. אבל מותר למינקת לקלח קצת מהחלב לתוך פי התינוק כדי שיאחז בדד וינוק.
6. מינקת שתינוקה חולה ואינו יונק מן הדד, וכן כשהתינוק נולד בשביעי או בשמיני שהדרך הוא להחזיקו באינקובאטור מספר שבועות כפי הצורך, והאם צריכה לחלוב לתוך הכוס על מנת לתת את החלב ליניקה לאחר מכן, יש להורות שתהיה אישה מסייעת עמה בעת החליבה לתוך הכוס.
7. מינקת שאירעה לה דלקת בפטמות דדיה, באופן שצריכה לטפל בהן בשבת, תכין מבעוד יום חתיכות בד מרוחות במשחה (ותכסה אותן עד שעת השימוש כדי למנוע זיהום) ואז יהא מותר לה לשימן על דדיה בשבת, וכן מותר לה לקחת תרופות ולהזריק זריקות כדי למנוע דלקת בדדים.
8. המינקת מותר לה לנקות את פטמי דדיה לפני שהיא מניקה, והנכון לעשות זאת על ידי שתרצחן (אחרי התייעצות עם רופא) בחומר מחטא ביד או במטלית בד מחומר סינטטי, אבל אל לה להשתמש לצורך זה בצמר גפן משום איסור סחיטה.