1. ימי חודש ניסן אלו ימים של שמחה לעם ישראל בתקופות העבר ההוה והעתיד, משום שביום א' בניסן (בשנה השניה של צאת עם ישראל ממצרים) הוקם המשכן, ובמשך 12 ימים הקריבו הנשיאים של שבטי ישראל את הקורבנות שלהם לחנוכת המזבח, וכל יום היה מקריב נשיא אחר, באותו יום שהיה הנשיא מקריב (כל אחד ביומו) היה עושה יום טוב, ולאחר מכן ביום יג' בניסן היה יום אסרו חג של הנשיאים, ויום יד' בניסן הוא ערב פסח, ולאחר מכן חלים ימי חג הפסח במשך שבעה ימים, וביום כב' בניסן הוא יום אסרו חג של ימי הפסח, ובנין בית המקדש השלישי (שיבנה במהרה בימינו) הוא יהיה ביום טוב של פסח משום שבניסן נגאלנו ממצרים ובניסן אנו עתידים להיגאל וכיוון שחנוכת בית המקדש תהיה 7 ימים והיא תתקיים לאחר ימי חג הפסח ולא בימי הפסח משום שאין מערבים שמחה בשמחה, ונמצא אם כן שכל חודש ניסן הוא ימי שמחה וששון לעם ישראל, ולכן בימי חודש ניסן אין אומרים תחנון ונפילת אפים, ויש אומרים שהטעם שלא ואמרים תחנון ונפילת אפים בימי חודש ניסן, הוא משום שיג' ימים הראשונים של חודש ניסן הוקם המזבח והקריבו הנשיאים כמו שכתבנו, ואחר כך יש 7 ימים של חג הפסח, אם כן נמצא רובו של החודש שלא אומרים בו תחנון ונפילת אפים לכך לא אומרים בכל ימי חודש ניסן תחנון ונפילת אפים.  

2. מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לומר בכל ימי חודש ניסן בתפילת שחרית מזמור "יענך ה' ביום צרה", ומזמור "תפילה לדוד הטה ה' אזנך", כיוון שנאמר באותם מזמורים צרה ואין להזכיר צרה בימי חודש ניסן שאלו ימים של גאולה, וכן נוהגים שלא לומר "צדקתך" בתפילת מנחה בשבת בכל ימי חודש ניסן.

3. מנהג טוב ויפה לקרוא מיום ראש חודש ניסן בפרשת קרבנות הנשיאים, וקוראים בכל יום בפרשת הקרבת הנשיא של אותו היום, וביום יג' בניסן קוראים מתחילת פרשת "בהעלותך" עד הפסוק "כן עשה את המנורה" (וסדר הקריאה נמצא בסידורים).

4. שבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול", והטעם שנקרא כך הוא מפני הנס שנעשה בו, משום שהפסח שיצאו עם ישראל ממצרים היה ביום חמישי, ובשבת שלפניו היה עשירי לניסן ועם ישראל הצטוו מה' יתברך לקחת שה לכל בית לצורך קורבן פסח, ושעם ישראל עשה זאת (לקח שה שזה היה האלוקים של מצרים) וקשרו את השה למרגלות המיטה, והתקבצו כל בכורי מצרים ושאלו מדוע הם לוקחים שה?, ועם ישראל ענו להם שזה קורבן פסח שהרי עתיד ה' יתברך להרוג את כל בכורי מצרים ולכן נצטוינו לתת מדם הקורבן על שני המזוזות (הקורות) ולתת גם על המשקוף ועל ידי הדם המלאך המשחית לא יכנס לבתים של עם ישראל, וכששמעו בכורי מצרים שהם עתידים למות הלכו אל פרעה ודרשו שישחררו את עם ישראל לחופשי, ופרעה ויועציו התנגדו ואז נהיה מלחמה גדולה בין בכורי מצרים לחיילי מצרים ונהרגו הרבה מן המצרים, ועל זה הכתוב אומר "למכה מצרים בבכוריהם" היינו שהכה את המצריים על ידי בכוריהם שנלחמו איתם, ויש אומרים שהנס הוא, שעם ישראל לקח את השה והמצריים ראו שעם ישראל לוקחים את השה שהוא האלוקים של מצרים, והמצריים שאלו את עם ישראל למה הם לקחו את השה?, ועם ישראל ענו שהשה הזה לוקחים ושוחטים אותם לקורבן פסח, והמצריים שמעו את זה ורצו להרוג את עם ישראל ולכן לקחו את החרבות שלהם ובאו להרוג ולהשמיד ולכלות את עם ישראל, וה' יתברך הגן ושמר על עם ישראל והביא חולאים ומכות ומגיפות על עד שהיו שיניהם של המצריים קהות והמעיים שלהם היו נחתכים, והמצריים נאלצו לסגת אחורה, ועל ידי כך ניצלו עם ישראל ממה שהמצריים רצו לעשות להם, ולכן השבת הזאת נקראת "שבת הגדול" משום הניסים שהיו באותו יום שניצלו עם ישראל מהמצריים והיה היום הזה יום גדול, ולכן נוהגים שבמקום לומר "שבת שלום ומבורך" אומרים "שבת הגדול ומבורך".