בפרשתינו, אנו לומדים להכיר את מעשה השידוך הראשון המוזכר בתורה לכל פרטיו, והוא השידוך של יצחק ורבקה. המבחן לשידוך לא היה חכמה, חן, כסף או יופי – אלא חסד. אם האשה תציע את עצמה להשקות את אליעזר ואת הגמלים – היא האשה הראויה, ואם לא תהא בעלת חסד – אות הוא כי איננה מתאימה להיות אחת מאימותינו הקדושות.

חסד הוא מבחן להקמת בית, אך גם הקמת בית היא עניין של חסד. מאחד מחשובי החסידים בקהילת נדבורנה שמעתי, שלהפתעתו באחד מימי חודש אלול קיבל שיחת טלפון ממורי ורבי - כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, המבקשו לסור אליו לחדרו. כידוע, הרבי מנדבורנה זי"ע לא דיבר בימי חודש אלול, ובקבלת הקהל בלילה השתרך תור ארוך שהסתיים בשעות הלפנות בוקר המאוחרות.

אך אם הרבי קורא, בוודאי יתייצב כל חסיד, גם אם הדבר יקרה בשעת לילה מאוחרת מאוד. מיד בהיכנסו אל הקודש פנימה, נכונה לה הפתעה רבתי – כל מה שהרבי ביקש הוא 'שמעתי שאתה עוסק בימים אלה לקדם הצעת שידוכין למישהו. רצוני לברכך ולעודדך כי תצליח במעשיך, ואכן תזכה להוציא את השידוך מן הכח אל הפועל'.

החסיד תהה: וכי על זאת היה כה חשוב לרבי לקוראני בימי חודש אלול הנעלים כל כך? רק כדי לעודד ידיי לעסוק בשידוך פלוני ואלמונית? אך הרבי כמו קרא את מחשבותיו, והסביר: 'החתם סופר זי"ע, היה משקיע בחודש אלול ובעשי"ת מאמצים עילאיים וכוחות רבים, כדי לקדם בניין בתים בישראל, בהסבירו, כי זו הזכות הנעלית אותה הוא רוצה לימים הנוראים. ואף אני, אם לא זכיתי לעסוק בשידוך בעצמי, לפחות בזכות עידוד השידוך עודני יכול לזכות'...

והוסיף הרבי: שגם אם השידוך לא ייצא אל הפועל בסופו של דבר, זכות העשיה למען השידוך והפעלתנות להוציאו אל הפועל – היא כבר זכות עצומה לימים הנוראים, ויש לעשות כל מאמץ לזכות בזכות כבירה זו.
אך האמת היא, שלא הקמת בית היא לב העניין. לב העניין הוא החסד, האכפתיות. לחוש את כאבו של הזולת בכל נושא, להתפלל עליו, לחזק את ידיו בשיחת עידוד מרגשת, לעשות הכל כדי להקל עליו – זהו חסד, שכוחו וזכותו רבה מאוד.