בפרשת בהעלותך מצינו בכמה מקומות את ההבדל בין האנשים שהשאיפה שלהם היתה להשיג עוד השגות רוחניות לבין אותם אנשים שהיו עסוקים בשאיפה להשגות גשמיות. והנה הבדל זה קיים הן בקיום המצות שהוא דבר רוחני, והן בהשגת מזון האדם שהוא דבר גשמי. אדם שכל שאיפתו להשיג עוד רוחניות, לא בנקל הוא ימנע מלקיים איזה מצוה. ואף אם תהיה לו איזה סיבה מוצדקת שנמנע בעבורה מלקיים את המצוה, הרי עדיין יחפש כל מיני דרכים איך יוכל לעשות השלמה למצוה זו. לעומתו מי שמחפש ומשתוקק להשגות גשמיות, הרי יברח מכל מטלה רוחנית ככל שיוכל.
הנה בפרשה נאמר "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" ומה אנשים אלו עשו, הרי על פי הדין הם פטורים, והיה להם להתנחם בזה שהם עסקו במצוה אחרת, אולם כיון שאנשים אלו שאפו לעוד קרבת אלוקים, לכן נגשו אל משה ובקשו פתרון חליפי. ואכן נתחדשה פרשה זו שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לעשות הפסח בזמנו יש לו "פסח שני". וכך נאמר בספרי "ויאמרו האנשים ההמה אליו מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות".

לעומת זאת מצינו בפרשה "ויסעו מהר ה" וכתב הרמב"ן אבל ענין המדרש הזה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה, והפסיק שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד. ע"כ. הרי סוג אחר של אנשים פוחדים שמא ירבה עלינו עוד מצוות, לכך ויסעו מהר ה', במהירות כתינוק הבורח מבית הספר. ולזה קורא המדרש "פורענות" כי התיחסות כזו אל המצות היא הפורענות בעצמה.

וכן גם בהשגות גשמיות שהיא דבר המוכרח לכל אדם. יש אדם שמחפש רק כדי לקיים את גופו, ויש המחפש להנות מכל פרט. והנה בפרשה אנו לומדים על המתאוננים "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם...ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן ענינו" רש"י מביא את דברי רבותינו בספרי: אם תאמר שהמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר "ותבן לא ינתן לכם" אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר חנם, חינם מן המצות. ע"כ. הרי העדיפו לקבל מנת דג מבלי כללים וגדרים, למרות שהוצרכו לעבוד קשה מאוד. ולעומת זאת זלזלו במן מאכל רוחני שיש בו כל מיני טעמים, אבל אין בו מראה גשמי, אבל יש בו תנאים רוחניים. וכל זאת מפני שהנפש של האספסוף קשורה היתה ליותר גשמיות. לעומת אל היו הצדיקים שהסתפקו ללקוט מעט מן, ולא לטרוח בו כלל. כי נפשם נכספה לרוחניות.