על אם הדרך, בואכה העיר פרנקפורט, נראה סוחר סדקית עושה את דרכו העירה. מנהגו היה לנדוד מעיר לעיר ומכפר לכפר, למכור את מרכולתו ולהרוויח כמה פרוטות, מהן כילכל את בני משפחתו בלחץ ובדוחק רב. הזהובים הבודדים שהרויח בכל מסע כזה, היו אויר לנשימה לו ולמשפחתו, טרף לבני ביתו לכמה שבועות. הוא שמר עליהם מכל משמר, צרר אותם בצרור קטן אותו הידק לתרמילו. כך נדד האיש מעיר לעיר, ויבוא עד פרנקפורט.
הוא נכנס לבית 'הכנסת אורחים', ביקש חדר והניח בו את מיטלטליו המועטים. ואז - - -

נחרד לגלות כי צרורו היקר אבד, אבד ואיננו. הצרור הקטן, בו אסף את מעט הזהובים שהשיג בעמל ויזע של שבועות, מעט הכסף האמור לפרנס את משפחתו עד המסע הבא - אבד ממנו ואיננו. הוא הופך את התרמיל, נאנח באכזבה, מפשפש בכליו ומנער את מצעיו. אפס - הצרור אבד ולא הותיר עקבות.
פניו התכרכמו בצער, מעומק לבו נפלטה זעקת כאב. 'צרור כספי היקר, אייכה?' - ביכה הסוחר העני, מחפש את הצרור שוב ושוב, מהפך בתרמילו בידיים רועדות. משהתייאש למצוא יצא החוצה, ופנה לבית המרא דאתרא, הגאון רבי אביש פרנקפורטר זצ"ל.
'כבוד הרב', נכנס הסוחר בסערה לחדר הרב, 'עבדתי על כספי כמה שבועות, זה כל רכושי, זה אמור לפרנס את משפחתי לתקופת מה. והכסף הזה אבד, אבד ואיננו. מאין יבוא עזרי?!' - התייפח הסוחר בבכי משתנק, ופכר את ידיו בייאוש...

'רבי יהודי', האירו פני הרב לקראתו, 'שבה נא, ספר לי בבקשה את סיפורו של צרור כספך. כיצד היה נראה, אלו מטבעות היו בו, באיזה אופן היה קשור, היכן אבד ממך?'
'היה זה צרור בד בצבע שחור קטיפתי', סיפר הסוחר, 'ובתוכו 12 זהובים, 30 מטבעות נחושת, ועוד 18 פרוטות. זה כל הרווח שלי מהתקופה האחרונה, אותו צררתי בצרור הבד הקטן שלי. הוא היה קשור בחוט משי אדום, בקשר על גבי עניבה. כך היה נראה הצרור היקר שאבד ממני בבואי לפרנקפורט!'
'נפלא!' - אורו פני הרב לקראתו, 'נראה לי שצרור כזה, בדיוק כזה, מצאתי! אני נכנס לבדוק!' - אמר, והפיח תקווה ענקית בלבו של הסוחר השבור. הרב קם ונכנס לחדר הפנימי, ואחרי שעה קלה חזר, והצרור בידו. 'הנה לך אדוני הסוחר!' - הושיט הרב את הצרור ליהודי שלפניו, 'מצאתי את צרורך והרי שלך לפניך!'

'לא יאומן כי יסופר!' - צעק הסוחר באושר, ומישש את צרורו בחמדה בלתי מוסתרת. 'הודו להשם כי טוב! הצרור האבוד נמצא!' - חזר וקרא, ושב לבית ה'הכנסת אורחים', אל מקום לינתו. הוא נכנס לחדר, הגיף את הדלת, והחליט לחפש מקום טוב להחביא בו את הכסף. בין לבין, בעודו מחפש, גילה:
צרור נוסף! אותו הדבר! זהה בדיוק!
הוא מאמץ את עיניו להבחין בין שניהם, ועד מהרה גילה כמה הבדלים קטנים, שהוכיחו מעל לכל ספק: הצרור המקורי שאבד ממנו - הוא הצרור אותו מצא כעת. הצרור השני שהושיט לו הרב - זהו צרור אחר, צרור שהרב ארגן לו מהרגע להרגע, תוך כדי שהותו בבית, תוך סיפור כיסוי שמצא את הצרור המקורי!
נבוך ומבולבל שב הסוחר ופקד את בית הרב. אך ראה הרב את פניו - ומיד התחייך מאוזן לאוזן. 'מה קרה, מצאת את הצרור שאבד לך?' - שאל את הסוחר. 'מצאתי, אבל אני לא מבין כלום...' - גמגם הסוחר במבוכה. 'הרב מצא את צרורי? זה לא יתכן, כי צרורי היה בחדרי! מדוע הרב הביא לי צרור זהה משלו? מה הולך כאן?'

חייך הרב את חיוכו הטוב, והסביר: 'מיד בבואך לפניי, הבחנתי שאתה נסער, מבולבל, אובד עצות. הצרור האבוד יקר לך מאוד, והעובדה שאבד - נטלה ממך את יישוב הדעת, את היכולת לחפשו ברוגע ובשלווה. איך תמצא את הצרור כשאתה כה נסער ומבולבל? לכן הגשתי לך מיד צרור זהה. עכשיו, משצרורך היה בידך, שב אליך יישוב הדעת שלך, התחלת שוב לחשוב באופן צלול, ועד מהרה - מצאת את הצרור המקורי שאבד לך!'
נפעם האיש, השיב את הצרור של הרב לבעליו, ויצא מאת הרב בהודאה עמוקה. אכן, בעיניו ראה כי יישוב הדעת, החשיבה הרגועה, החיפוש מתוך צלילות ושלווה - הם שהובילו אותו למצוא את האבידה היקרה, את הצרור שאבד ממנו, ולא נמצא עקב סערת רגשותיו ובלבול מחשבותיו!
סיפור זה, המופיע בספר אוצר המאמרים מאמר כ"ו, כוחו יפה ללמדנו: לפעמים, כל מה שיהודי צריך, זה קצת יישוב הדעת. האבידות הגדולות ביותר, הדברים היקרים לנו ביותר, נמצאים בהישג יד, לו נהיה צלולים ומיושבים, רגועים ושלווים. כל שאיפה שלנו היא ברת מימוש, כל רצון שלנו אפשרי, אם רק נפעל להשיגם מתוך רוגע, בלי לחץ, בלי מהומה, מתוך יישוב הדעת ותבונה צלולה.

אנשים כה רבים מסתובבים בעולם, שואלים את עצמם מדוע איננו משיגים את שאיפותינו, למה איננו מצליחים ליישם את מה שחפץ ליבנו, היכן אבד לנו הסיכוי לחיים מאושרים, כיצד נמצא את הצרור האישי של ההישגים שלנו. כל מה שצריך לעשות הוא לעצור, לחשוב, לתכנן. לשבת ברוגע, בשלווה, ולחשוב על עצמנו, על החיים, על מה אנחנו רוצים להשיג ועל הדרכים להוביל אותנו לשם.
וכשנחשוב מתוך רוגע, ביישוב הדעת ובצלילות המחשבה - אכן נראה כי נזכה בעזרת ה' להשיג כל שאיפה ומשאלה, ונצליח ליישם את רצונותינו הכנים בצורה הטובה ביותר. כי יישוב הדעת במחשבה - הוא ערובה להצלחת הפעולה, בכל תחומי החיים!