היה זה בעיצומם של ימי מלחמת העולם השניה. בני ישיבת מיר גלו באותן שנים איומות לסין הרחוקה, וקבעו את משכנם הזמני בשנחאי, ובנוסף לצרות והנדודים, ניתכה עליהם עוד גזירה קשה: החום הכבד בשיא הקיץ, הביא בכנפיו מחלה קשה ומייסרת שהפכה למגיפה. בני הישיבה נדבקו בזה אחר זה, כולם לקו במחלה ושכבו במיטתם בחוסר אונים. למעשה - הישיבה כולה היתה משותקת, כולם היו במיטות, מיטיבים סמרטוטים רטובים לראשיהם...
לוח השנה המשיך לצעוד בקצב שלו, ועד מהרה - הגיע חודש אלול. אלאשבשנה זו, היה קשה להבחין בבואו - הן הבחורים עודם מרותקים למיטותיהם, אף לצאת מחדרם אינם מסוגלים מחמת חולשתם הנוראה. הם יודעים שחודש אלול כאן, נפשם כוספת ומייחלת לשוב לבית המדרש ולהסתער על הגמרות וספרי המוסר, להשיב את נפשם במעט 'אלול' מזכך...

אך שאיפות לחוד ומציאות לחוד. הם מסוגלים רק בקושי רב לגשת לברז למלא בקבוק מים קרים, ומיד אוזלים כוחותיהם והם שבים למיטות. יום ועוד יום חולף ואלול - מה יהיה עליו? כיצד ינצלו את החודש הייחודי והמאיר כל כך, כשהם שרויים במצב גופני כה קשה?
אחד מטובי הבחורים בישיבה, היה הגאון רבי אברהם שוורץ זצ"ל, לימים המנהל הרוחני של ישיבת 'אור ישראל'. רבי אברהם שכב כמו כולם במיטה, בקושי רב הצליח לנשום. נפשו כלתה ונכספת לחוש קצת את מתיקות ה'אלול', גם הוא הרגיש שאינו מסוגל אך לבו נמשך לבית המדרש, להתרפק על אבא שבשמים ולמלא את רצונו באהבה!

עוד דקה ושתיים המשיך לנוח במיטה, ומחשבותיו לא נתנו לו מנוח. לבסוף, מחוסר כוחות ונטול יכולות, אך בלב בוער ותחושה שכח פנימי רוחני עוטף ומוביל אותו - החל לקום במאמץ רב, פוסע פסיעה ועוד פסיעה, ואז צונח למנוחה. למרות זאת לא אמר נואש, כי אלול כאן, וזהו חודש שיש לנצל בו כל רגע. הוא התחזק בשנית בכוחותיו האחרונים, ובפנים מאירות הגיע לבית המדרש, רק הוא, לבדו. זה עלה לו בעמל רב, אך כדאי כל כך!
כשפתח את דלת בית המדרש, חשכו עיניו. המקום היה ריק מאדם, אף אחד מהתלמידים לא נמצא, כולם במיטותיהם, חלושים וכאובים. אך הוא התחזק בעוצמות נפש כבירות, ושב וצבט את עצמו: 'אלול, אלול! אם לא עכשיו אימתי!

ראש השנה הרי יבוא בא' בתשרי. גם אם איננו מסוגלים - ראש השנה יבוא, וביום הדין לא יועילו תירוצים, צריך לתת תשובות, צריך להתכונן כיאות. זה לא זמן לשכב במיטה - גם אם אין כוחות לקום. זה הזמן לקום ולעשות מעשה, זה הזמן לעשות פעולה דחופה לקראת ימי הדין!'
הסיפור המופיע בספר 'קדוש אלול', מעמיד בפנינו תמונה מאתגרת לחודש אלול. יתכן שאנו עסוקים או טרודים, יתכן שיש לנו הרבה מטלות מכל הסוגים. אך נראה לנגד עינינו בחור חלוש ובודד בארץ רחוקה, שוכב חולה במיטתו, אך מבין כי לראש השנה צריך להתכונן, את חודש אלול יש למלא בהכנה איכותית וטובה ליום הדין!
זה עשוי לדרוש מאמץ והקרבה, אך זה הדבר הנכון, וכדאי לעשותו. את חודש אלול צריך לנצל, כל יום בו, כל רגע בו. לעשות משהו, צעד אחד קטן, משהו שיביע את רצוננו לראות את מלכנו, משהו שיקרב אותנו עוד פסיעה אחת לאבינו שבשמים.
הבה נתפוס את החודש הזה, נאמצו אל ליבנו בחום. נחפש את הצעד שלנו, ההתחזקות שלנו בתורה, בתפילה, במעשי חסד ובהתגברות על נסיונות. נחפש היכן נוכל אנחנו לתפוס את עצמנו בידיים, נמצא את המעשה הטוב והכנה שנוכל לעשות כדי שהחודש הזה יהפוך לנו למנוף איכותי, לקרב אותנו לעבודת ה' וליראתו!