בתי הספר המעניקים חינוך דתי לילדים הבאים ממשפחות שאינן שומרות מצוות, מספקים לא אחת סיפורים מרתקים ומרגשים, אשר רק מנקודת מבטם ניתן להבחין בעוצמת אלומות האור הבוקעות מחיי היהדות. כזה הוא הסיפור הבא, שהגיע מהצוות החינוכי של בית הספר, בו למדה גיבורת המעשה:
כשהוריה עלו לארץ בשנת תשנ"ו, היתה בת שבע בלבד. ברוסיה המנותקת והמנוכרת, לא ידעו הוריה יהדות מהי, בוודאי שזכר השבת או החג לא עלה על שולחנם. רק כשנפתח מסך הברזל ואישור היהדות היה כרטיס כניסה לארץ היהודים החלומית - הרגישו לראשונה כי ליהדותם יש איזשהו ערך...
הבת נשלחה ללמוד בחינוך דתי, בין היתר כי היה יותר טוב ויותר קרוב. להוריה לא היה צל של תקוה או רצון שתחזור בתשובה, אולי ההיפך. אך בכל זאת, התנאים הטובים שבו את ליבם, ולכן הוחלט כי תלמד דווקא בו.
בין יתר הפעילות הבית ספרית במשך השנה, מתקיים מעמד 'ליל הסדר דמה'. זהו מעמד מרגש במיוחד הנערך ימים ספורים לפני פסח, ובמהלכו נחוג 'סדר פסח' לכל דבר. אל השולחן מובאים מצות וסימנים, יין וכוסות, והצוות החינוכי יחד עם התלמידות עורך סדר ככל פרטיו ודקדוקיו, מתוך מטרה להחדיר בלב התלמידות את צורתו של ליל הסדר.

בת תשע בלבד היתה כשהשתתפה בסדר זה, ומאותו רגע המתינה בקוצר רוח לערוך סדר כדוגמתו בליל הסדר האמיתי. העובדה כי ככל הנראה בבית הוריה לא יחגגו סדר כזה, הכאיבה והדאיבה את ליבה, אך לא כיבו את ניצוץ התקוה. ימים ספורים לפני החג ביקשה את רשות הוריה לערוך בבית סדר פסח, אך נענתה בלאו מוחלט וסופי, אולי אפילו כעוס...
יומיים לפני החג, אי אפשר היה לטעות במבע פניה. לצערה לא היה גבול, את כאב לבה אין מילים לתאר. הציפיה לליל הסדר התחלפה באכזבה מרה, ההתרגשות לקראת חג הפסח פינתה את מקומה לכאב צובט. לחגוג את ליל הסדר הנעלה בלי כל אזכור לחג ומהותו? בלילה בו אבות בישראל נוטעים בנפש בניהם אמונה, תבלה את זמנה על ריק? בשעות הנעלות בהן יורד הקדוש ברוך הוא ופמלייתו לשמוע את סיפור יציאת מצרים מפי בניו - תיאלץ היא לשמוע שיחות חולין חסרות ערך?
בערב פסח, בשעות אחר הצהריים, מצאה דרך להגיע אל רב מקומי, שהתגורר לא רחוק. הרב הזמינה להתארח אצלו, אך הבין כי לא תוכל לעשות זאת להוריה, אשר בוודאי יכעסו ויתרגזו. תחת זאת, ביקשה כי הרב יצרור עבורה שקית קטנה, ובתוכה מפה לבנה, גביע חד פעמי ובקבוק מיץ ענבים קטן. לצידם, הניח הרב בזהירות שלוש מצות מהודרות, ארז מרק בקר משובח ופשטידת תפוחי אדמה פסחית, הוסיף הגדה בעברית וברוסית, וגם שקית קטנה של מרור, כרפס, חזרת ואפילו זרוע וביצה...
הנערה חזרה לבית הוריה, והחביאה את השקית במקום מסתור, שלא יגעו בה חלילה. הם לא ידעו על הנעשה, ובשעת ערב, עם שובם מהעבודה, התיישבו בני המשפחה לשולחן, וסעדו ארוחת חמץ מליאה ומשובחת. אחר כך המשיכו להעביר את הערב בנעימים, עד שעלו על יצועם...

כל אותן שעות, היא ישבה על הספה ממול, כביכול קוראת ספר. ליבה הזך שכבר התחמם קמעא באור היהדות, לא נתן לה להיות חלק מהארוחה המשפחתית. מחשבותיה נשאו אותה הרחק הרחק, לזכות לערוך את הסדר, להרים את הכוס ולומר בהתרגשות ובשמחה 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו'. נכספה גם כלתה נפשה, לחוש את קדושת המצות
רגע אחרי שכולם נרדמו, ניגשה הילדה לשולחן, ניגבה את כל פירורי החמץ היטב, וערכה את השולחן מחדש. בצעדים מתרוננים הוציאה מהשקית את הפריטים בזה אחר זה, הניחה אותם בדייקנות על המפה, וליטפה במבטה את המצות הקדושות...
היה זה לאחר חצות הליל. בכל בתי ישראל כבר היו שקועים עמוק אחרי מגיד, מי בשולחן עורך ומי כבר בהלל. רק ילדה קטנה בת תשע בלבד(!), בבית קטן ועלוב ברמת גן, עומדת לבדה על יד שולחן הסדר 'הערוך', והמיית קולה עולה ברגש: 'אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו' - - -
כן, עד לפני כמה שנים לא הכירה חוויות כאלה, לא ידעה קדושה מהי. עכשיו, גם בתוככי בית שאינו יודע מהו סדר, בשולחן עליו נאכלה ארוחת חמץ לפני שעה קלה, יש לו לליל הסדר טעם מיוחד, טעם של גן עדן. בקושי רב היא שומרת על עצמה שלא לזעוק באושר 'מקדש ישראל והזמנים', רק כדי שהוריה לא יתעוררו...

את הסדר היא ממשיכה לערוך, צעד אחרי צעד, כפי שלמדה ועד כמה שידעה. היה זה סדר שאושר והתרגשות שימשו בו בערבוביא, חיוך ענק של שמחה ודמעות של סערת נפש היו המתכון הסודי שלהם. גם כשהגיעה לשולחן עורך, והחלה לאכול ממרק הבקר ופשטידת התפוחי אדמה בעלת הטעם החד פעמי - הטעם הידוע של פסח,  לא באמת הרגישה בטעמו המתוק של המזון, הטעם הרוחני כבש את ליבה...
הילדה האמיצה מגיעה להלל, ויוצאת בריקוד עם הכיסא עליו ישבה, מודה ומשבחת למי שגואל בכל דור ודור את ישראל ממצרים, ולמי שהעניק לה את הזכות והעונג להיות בת לעם הנצח, שזכתה לערוך סדר אמיתי כנגד כל הסיכויים. רק באמירת 'אחד הוא אלוקינו בשמים ובארץ' הרשתה לעצמה לשחרר דמעה של געגוע לסדר אמיתי, לא לסדר כזה 'גיבור'...
שנים ארוכות חלפו מאז. הנערה זכתה להפוך לאשת חיל בישראל, מגדלת משפחה ברוכת ילדים. מדי שנה בליל הסדר היא מספרת את סיפורה האישי המטלטל, ומוסיפה: 'באותו סדר נועז למדתי מהו טעמו של ליל הסדר. שם, בעריכת הסדר הכאילו עלוב באותו שולחן עליו נאכל חמץ גמור אך לפני שעה קלה, שם קיבלתי כוחות, יכולות, וגבורת נפש יהודית לכל ימי חיי!'

ראו נא! האם היא גדלה בבית יהודי? האם קיבלה חינוך יהודי מילדותה? האם ידעה לשיר 'פרעה בפיז'מה באמצע הלילה' בגיל שנה? לא ולא, אלא שמה שחולל בה סדר אחד, הכוחות שנתן בה אותו סדר, בלי אבא, בלי אמא, בלי משפחה - לבד לבד בתוך בית מנוכר - החזיקו ומחזיקים אותה לכל החיים!
כן! גם הילדים שלי ושלך, וכל ילד וילדה, בכל גיל, בכל מצב ובכל מקום, זוכים בליל הסדר לאור של אמונה, של כוחות, של עוצמות רוח יהודית, של אמונה תמימה וחזקה הניטעת בלב, נכנסת ונתקעת כיתד שלא תימוט!
ליל הסדר משמש כמטען, המטעין את נפש הילדים והנוער באמונה, בגבורה, בכוחות עילאיים לדעת ולהאמין כי יש בורא לעולם, מנהיג ומכוון, והוא לבדו מלך בשמים ובארץ. כמה צריך להתכונן, להתעניין ולדעת, איך ממצים את הכוחות מלילה כזה, איך באמת גורמים שהילדים שלנו יספגו אל נפשם את כל אותם מטענים!

הוא שכתב בעל ה'אוהב ישראל' זי"ע, כי בלילה הזה זורח ומאיר אור האמונה הפשוטה, להעניקה ולהכניסה ולנוטעה בלבבות ילדינו. זהו ה'והגדת לבנך' האמיתי – לנצל את מצות הלילה הזה להכניס ולהחדיר ולהטמיע בנפשות בנינו את האמונה, כי אחד הוא אלוקינו כל יכול צופה ומביט עד סוף כל הדורות.
יש לכך השפעה עתידית רבה ונרחבת: הרי כל ימות השנה ילדינו נלחמים. הנסיונות רבים, אנו שופכים דמעות ומתפללים, עושים הכל כדי להעניק להם כוחות, לטעת בהם אמונה, להחדיר בהם יראת שמים, כבוד למלך מלכי המלכים. לפנינו שעות ספורות ונדירות של הלילה הקדוש הזה, שלא נועד אלא להחדיר בהם אמונה, לטעת בנפשם את העובדה כי יש בורא לעולם והכל משועבדים לו - ליל הסדר!
לא תמיד השעה כשירה, לא תמיד הזמן מסוגל. ליל הסדר הוא הזמן, זה השעה, זה התפקיד של הלילה הקדוש והנשגב הזה. 'והגדת לבנך' – להשקיע כל מאמץ דווקא בילדים שלנו, לתאר להם את ניסי יציאת מצרים, את העבדות הקשה, והיציאה המופלאה לחירות רק כי הוא העושה לנו נסים ונקמה בפרעה, והכל מכירים יודעים כי הוא בורא כל עולמים.