המרכז הרפואי 'סורוקה' בבאר שבע, בנין סבן, היחידה לטיפול נמרץ ילדים בקומת הקרקע. מחוץ לחדר הרופאים המתין ר' משה בדריכות, כוסס את ציפורניו בעצבנות. כבר שעה ארוכה חלפה מאז פונתה לכאן בתו החולה בשל הידרדרות פתאומית במצבה, ועדיין הבדיקות לא הסתיימו, ולא ברור אם וכיצד יוכלו לייצב את מצבה הבריאותי הרעוע...
לפתע נפתחה הדלת, ופרופסור עטוי חלוק לבן פנה אליו, והסביר כי אל גופה של בתו החולה חדר חיידק, ונוצר זיהום רציני ומסוכן. אלא שהתרופה המוזרקת דרך הווריד אזלה בדיוק היום, וכדי לזרז את הטיפול - כדאי שיסע בעצמו למרכז הרפואי 'איכילוב' בתל אביב, ויביא משם את התרופה.
ר' משה נבהל מהחדשות הקשות, אך התעשת מיד: 'הרגע אני יוצא לתל אביב, הן כל אשר לאיש יתן בעד חיי בתו!' - אמר לרופא, ומיהר לצאת. בדרך עבר ליד מיטת בתו החולה, ששכבה ללא ניע, חיוורת ומונשמת. 'אני יוצא לתל אביב להביא לה תרופה' - אמר לרעייתו, 'והלוואי שזה יועיל לייצב את מצבה הקשה' - הביע תקווה נואשת, כשהוא רץ להספיק את האוטובוס הקרוב שיוצא לתל אביב...

כתושב עיירה קטנה כאופקים, העיר הגדולה היתה זרה ומוזרה לו. עד כאן איכשהו הסתדר, כעת נאלץ להיעזר כדי להבין איך מתקדמים בטבור העיר הסואנת, כשאלפים רצים מסביב והוא רק מחפש את הדרך המהירה ביותר שתוביל אותו למרכז הרפואי 'איכילוב'. שאל את האנשים, הציץ בשלטים שלפניו כשלפתע נתקל בשלט ענק ומואר - - - 'מלכודת!' זעק לו לבו. 'זו מלכודת, אל תציץ אפילו!'
תמונה לא צנועה התנוססה שם, על השלט. תמונה ענקית, צבעונית, מושכת מאוד את המבט. הוא נתקל בה בזוית עינו, אך היטה את ראשו הצידה, ועצם עיניו בגבורה. שניה וחצי נמשך מאבק האיתנים, רק הוא עם עצמו, בינו לבין עצמו...
באותו רגע, נזכר כי לא מזמן שמע מרב נודע, ציטוט מהספה"ק 'שומרי אמונים' שם כתוב כי רגעי המאבק על טהרת העיניים, השניות בהן יהודי נלחם לעצום את עיניו ולשמר את טהרת מוחו - אלו רגעים נדירים ויקרים, בהם נוצר חיבור חזק ואמיץ בינו לאביו שבשמים. לכן, ברגעים הללו כל שערי שמים נפתחים בפניו, כל מה שיבקש יתקבל עד כסא הכבוד, כל משאלותיו תתמלאנה לטובה!

הוא החליט לנצל את ההזדמנות, עצם את עיניו בחוזקה, התעלם מהשאון הסואן מסביבו, והתרכז בתפילה נרגשת על נפש בתו, על מחלתה הקשה וההידרדרות הפתאומית, על הצרה המוטלת לפתחו, ועל חייה התלויים מנגד עוד לפני ההתפתחויות האחרונות, ועכשיו - על אחת כמה וכמה...
השלט הגדול, היצר שהתלבש בתמונה ענקית - עוד היה למול עיניו, מרחק הצצה קלה. אך הוא הרגיש באותו רגע כוחות חדשים, עוצמות חזקות ננסכות בו, נותנות בו כח. 'אני לא מסתכל!' - שב וקבע לעצמו, 'עיניים מושפלות, מעכשיו ועד איכילוב. לרפואת בתי היקרה!' - שב ולחש בשפתיים חשוקות...
הוא ממשיך לפסוע, כשלפתע מצלצל הטלפון הנייד שבכיסו. רעייתו על הקו, נרגשת ומחוייכת. 'היא פתחה את עיניה' - מדווחת האשה בשמחה, 'עכשיו מסירים ממנה את ההרדמה... הרופא אומר שזה נס רפואי כמעט חסר תקדים, שבלי כל טיפול הילדה חזרה לעצמה וגופה התגבר מעצמו על הזיהום!'
עוד דקה חולפת והיא שוב מתקשרת, עדכון נוסף ושמח במיוחד: 'הפרופסור אומר שאין צורך בתרופה כרגע, הוא קיווה שהתעכבת ולא יצאת בכלל, כי זה ממש מיותר עכשיו... אתה יכול לחזור, אין צורך יותר!'
בעודו רץ ונמלט מזירת הנסיונות, הוא מהרהר במה שקרה, ועד כמה הרופא טועה. הן אם לא היה יוצא, ולא היה נתקל בנסיון, ולא היה מתגבר, ולא היה מנצל את ההזדמנות הזו לתפילה - הרי שההטבה המפתיעה הזו במצבה של בתו לא היתה מתרחשת! טוב שיצא, עוד יותר טוב שהתגבר, ומצוין שזכר להתפלל ברגע המלחמה והמאבק על קדושת עיניו - כי כך ניצלו חיי בתו באופן פלאי וניסי לחלוטין!

סיפור זה המופיע בספר 'עלינו לשבח' בעדות ממקור ראשון, אינו אלא כעדות מהחיים לדברי חז"ל במסכת קידושין, שאמרו ש'כל הבא דבר עבירה על ידו וניצל ממנו - נעשה לו נס'. כי הרגע הזה של המלחמה והנסיון, המאבק והעקשנות, לשמור על קדושת העיניים, לאבטח את טהרת המבט, לעצום את העיניים לנוכח מראה אסור אף כי מפתה - הוא רגע פלאי, שמימי, ניסי!
ברגע הזה פותח בורא עולם את כל השערים, ומקבל את החייל הגיבור שלו בחיבוק חזק. ברגע הזה זה כבר לא רק נסיון של להביט ימינה ושמאלה, אלא רגע מבחן שהקדוש ברוך הוא צופה ומביט בו, ואומר לו 'בני, תחזיק מעמד, תתחזק, תשמור על עצמך ואני נותן לך כל אשר תחפוץ!'
הבה נפנים זאת לליבנו, לרגעי הנסיון שכולנו נתקלים בהם. ברגע המלחמה זה בוודאי לא קל, אך כדאי כל כך להחזיק מעמד, להיות החייל האמיתי של בורא עולם, שעוצם עיניים בגבורה ופותח שפתיים לבקש, כי שערי שמים פתוחים למתגבר על נסיונות בקדושת העיניים, להרעיף עליו שפע טובה וברכה ככל אשר יבקש!