פרשת שלח עוסקת בתחילתה בשליחת המרגלים. פרשה שהביאה הרבה צרות לעם ישראל, על אותו דור נגזר להיות ארבעים שנה במדבר כמנין הימים שהלכו את הארץ. עוד נגזר על כל האנשים מבן עשרים שנה ומעלה, שלא יכנסו לארץ, חוץ מיהושע וכלב. והמרגלים עצמם מתו מיד אחר כך במגיפה. ומבואר במשנה (סנהדרין קח) שאין למרגלים חלק לעולם הבא. הרי שאבדו חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד מצינו בדברי חז"ל (סנהדרין קד, תענית כט) שבעקבות שליחת המרגלים נגזר על החורבן. הרי שנגרמו נזקים רבים בעבור חטא זה. ומאחר ויש תוצאות חמורות ממעשה זה, הרי שיש לנו להתבונן בו.
בחז"ל מצינו שתי טענות על המרגלים. א, רש"י מביא בשם חז"ל ששאלו למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? והשיבו חז"ל: לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר: עכ"ד. במפרשים מבארים ישנם מעשים שעושים רושם גדול על הסביבה, ובדרך כלל כשקורה דבר לא שגרתי ויש לו עוצמה רבה, כולם שמעו עליו, כולם הרגישו אותו, וכולם הבינו את הלקח הנלמד ממנו. וזה היה 'מעשה מרים' כשדברה על משה רבינו בלי שהיתה לה שום כוונה לגנות אותו, אבל היא לקתה בצרעת, וכולם ידעו מזה. כפי שנאמר 'ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים'. ובודאי שנושא זה דובר בפי כולם. וכולם הסיקו מכך, שאין לדבר בגנות הזולת, ויש לזה חומרה רבה מאוד, אף אם האיש או האשה המדברים הינם צדיקים. ומכאן היתה צריכה לצאת מסקנה לכולם, שלא מדברים ומחפשים דברים רעים אצל אחרים. גם אם יש לנו כוונות טובות. ולכן היתה תביעה על המרגלים למה לא לקחו מוסר לעצמם. וקראום חז"ל 'רשעים'. כי לראות את התוצאה ולא ללמוד ממנה מוסר, זה ממש רשעות.

עוד מובא בספרי המוסר (מסילת ישרים פרק יא) בשם הזוה"ק שהכבוד הוא שגרם אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם. עכ"ד. ושם מאריך להביא הרבה דוגמאות שאנשים רמי מעלה בגלל הכבוד שחפשו לקבל, הפסידו את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, והדבר כל כך קשה עד שהאדם אינו מרגיש בזה מבלי שיתבונן בדבר. המרגלים ראו דברים מוזרים בארץ, אבל מתוך רצונם הפנימי להמשיך ולהיות נשיאים חפשו לראות את הרע שבארץ לפי הבנתם.

בספר דברות אליהו מביא את המשל הנפלא של 'הבן איש חי' זצ"ל וכה כותב: מעשה בחמור שהיה טעון מלא בשמים ריחניים שריחם היה נודף למרחוק והנה כאשר עבר ברחובה של עיר העוברים ושבים התקרבו אליו ואף חבקוהו בכדי להנות מהריחות הנעימים שהיו נודפים ממנו, נהנה החמור מיחסי הערכה כלפיו וכאשר שב החמור למקומו סיפר לחבריו עד כמה אהבוהו הבריות ואף חיבקוהו והתקרבו אליו ולעונג היה להם ההמצאות בחברתו הנעימה. והנה למחרת הטעין עליו האדון פחי זבל בעלי ריח רע מאוד, וכאשר עבר החמור ברחובה של עיר ניסה שוב את מזלו למשוך אליו את תשומת לב האנשים כאתמול אך כל העוברים ושבים ברחו והתרחקו ממנו, והחמור לא ראה בזה שום אכזבה להיפך הוא ראה בזה הצלחה אף יותר מאתמול, וסיפר לחבריו שהיום האנשים לא רק אוהבים אותי אלא אף בורחים ומפחדים ממני.
שמע השועל ואמר לחמור: שוטה שבעולם וכי סבור אתה שהכבוד הזה הגיע לך בזכות עצמך לא כן הדבר אלא אתמול שהיית טעון משא של ריח טוב לא בגלל אהבתך התקרבו אליך כי אם להנות מריח הבשמים שעליך, וגם היום לא מיראתך ברחו כי אם מהזבל והריח הרע שנדף ממך ומה לך כי תתגאה. וזהו שאמר ר' עקיבא "כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא, דומה לנבלה מושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך". וזהו שאמרו חז"ל 'לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו'.