שלום רב,
גם מי שיש לו צער רב אסור לו להרוג את עצמו או לגרום לעצמו למות בכל צורה שהיא, כיון והגוף שלנו הוא פקדון מאת הבורא ואנו צריכים לעבור את הנסיונות שהקב"ה נותן לנו פה בעולם הזה, ומי שהורג את הגוף שלו הוא כאילו משחית את הפקדון שהמלך נתן לו.
ודבר זה מאד חמור עד כדי כך שמי שאיבד עצמו לדעת (במילים שלנו 'התאבד') לו קוברים אותו בקבר רגיל אלא מחוץ לבית הקברות. וכבר היה מעשה ידוע על דיבוק אחד שנכנס באיש אחד, וצדיק גדול שהגיע להוציא את הדיבוק מהאיש דיבר איתו לפני כן ושאל אותו מי הוא היה ומה דינו, וסיפרה לו הנשמה שהוא היה בחור צעיר ת"ח גדול מאד והיה צריך להתחתן, וככל שעובר הזמן לפני החתונה לא היה לו פרוטה, ומרוב צער ובושה רצה להתאבד, וכיון שהיה ת"ח עשה תיקונים גדולים ותעניות לתקן את העוון הזה, וכיון ולא נושע, מספר ימים קודם החופה התאבד. ומיד שיצאה נשמתו חטפו אותה מלאכי חבלה והיכו בו במקלות של אש, ומאז אין לו מנוחה, ומלאכי חבלה רודפים אותו ומכים אותו מכל כיוון, ובכל יום מעבירים את נשמתו מעל קברו ומראים לו את החלוק של הנשמה שהיה צריך להיות מוכן לו לעתיד לבוא ואומרים לו: "תראה כמעט שהשלמת את חלוקך הרוחני, ואם לא היית מתאבד היה לך עולם הבא גדול" וככה הוא מנודה בכל מקום ואין לו מנוחה אלא מאז שנכנס באותו איש יש לו מעט מנוחה מהמלאכי חבלה. והרב ביקש ממנו שיצא מהאיש והוא הבטיח לתקן לו את הנשמה ולמדו משניות לע"נ ואמרו קדיש וכו'.
מכאן רואים כמה חמור הדבר, לכן כל אדם באשר הוא, שיתחזק מאד בביטחון בהשם ובאמונה ותשועת ה' כהרף עין.
בברכה.