הגיע הזמן.
סופסוף אפשר לספר לעולם על הנס שקרה לנו.
מציעה לכם להכין טישו וכמה דקות של שקט.
אז כנראה שהתמונה תפסה אתכם קודם, תכירו את הילד שלנו ♥️
הקדמה:
מי שמכיר אותי יודע שההריון הקודם שלי עם מיה התחיל מראשיתו בתאונת דרכים קלה ובסיכון גבוה, היה לא פשוט לאורכו והסתיים בהחלמה מאתגרת מאוד מניתוח חירום.
ולמרות זאת, העיקר שבסופו היא ואני יצאנו בריאות וזכינו בילדה מהממת.
וזה הסיפור של ההריון הזה:
לקח לי זמן לא לפחד ממנו, לרצות אותו ולהכנס נכון לתהליך הזה. 4 שנים חלפו.
התחלנו בהריון רגיל לחלוטין שכמעט לא האמנתי שיכול להיות כך.
בשבוע 17, הגענו לסקירת מערכות ראשונה.
התרגשנו לדעת את מין העובר.. מי בכלל חשב שבעוד כמה דקות החיים שלנו יתהפכו לחודשים הקרובים.
בסקירה התגלה שוני במוח של העובר, היו לו הרחבות חדרים גדולות.
אציין כי בדרך כלל לא סוקרים את המוח ברמה כזו, זה היה מאוד בולט וקפץ לעין לרופא כבר בסקירה.
התחלנו לשמוע גמגומים וחששות ומאותו רגע, הופננו לרופא הבכיר ביותר בארץ.
קיבלנו תור אליו כבר למחרת בבוקר.
הפרופ׳ שעוסק במוחות עובריים כבר מעל ל40 שנים, בישר לנו את הבשורה המרה: ״יש סיכוי של 3% שהילד הזה יהיה תקין ובריא. אלו ילדים שנולדים עם ראש גדול מהרגיל ובכך גם מסכנים את האם בצורה משמעותית. מומלץ לבני הזוג לפנות כבר עכשיו לוועדה להפסקת הריון״
אני ועופר הרגשנו שהשמיים נופלים עלינו. לפני יממה גילינו שזה בן, שאיבריו תקינים, למעט משהו שלא הבנו את משמעותו שנצפה במוח. כעת עלינו לקבוע הפסקת הריון כשאני מרחק נגיעה מאמצע הדרך.
לקחנו נשימה עמוקה ואמרנו שניתן לילד הזה צ׳אנס.
עד שבוע 24 (שבוע החיות) נבחר באמונה, תפילות ובדיקות נוספות ונקווה שהמצב ישתפר.
פנינו לכבוד הרב שזכינו שהיה בחיינו עוד לפני.
הגענו לרב מידי יום והרב ביצע תיקון עבורי.
במקביל המשכנו את הבדיקות בבית החולים מול אותו פרופ׳ ורק מולו.
בדרך כלל הרחבות חדרים לא נצפות בשבוע כזה, בכל הגעה לבית החולים, מרוב שהמקרה היה נדיר, הרגשתי כמו מיצג רפואי. זה לא הפריע לי אך הבנתי שאנחנו לא במקום טוב.
בכל יציאה מבית החולים, הייתה לנו נפילה רגשית והרגשנו כאילו מישהו חובט בנו.
הגענו לשבוע ההחלטה הנוראית.
שבוע 24, ביקורת בבית החולים.
הפרופ׳ מבצע סקירה חוזרת ופתאום אנחנו שומעים ״נורמל״. אני ועופר מסתכלים אחד על השניה ולא מאמינים. הפרופ׳ לא מאמין בעצמו ואומר ״אין לי דרך להסביר את זה״
מכאן, יש לנו כ30 שניות לשמוח ולהתרגש.
מי ידע שבעוד רגע, השמיים ימחצו אותנו שוב..
הפרופ׳ ממשיך בסקירה שלו ומצליח לצפות בחלק במוח שמתפתח רק בשלב זה של ההריון. החלק נקרא קורפוס קלוסום (כפיס המוח בעברית). הוא החלק שנמצא במרכז המוח ושמחבר בין האונות. מבלי להכניס אתכם למדעני המוח שנהיינו בתקופה הזו, הוא החלק שאחראי על הפעילות החשמלית במוח.
התגלה שאותו חלק לא התפתח כפי שצריך, הוא קטן ושונה בצורתו.
להבנתנו זה היה מאוד ראשוני והיה נראה כי יש תקווה שעוד יגדל וישתנה.
מכאן חזרנו לבכי ואין-סוף בדיקות, מגנטיקה רוחבית ועד נוירולוגיה. תורים לרופאים פרטיים בכירים וביקורות מרובות בבתי החולים.
כאשר בכל סיכום פגישה נשמעות המילים הבאות: ״זה עדיין לא נראה טוב אנחנו מציעים לפנות לועדה להפסקת הריון.״
מה המשמעות של פגיעה בחלק הזה במוח?
אצטט ברשותכם חלק מהמילים של מנהל מחלקת נוירולוגיה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ.
״אני חייב לומר לכם, נראה שעד כה עברתם שבעת מדורי גיהנום״
ואלו המילים שחזרו בכל בדיקה ושהדהדו לנו בלב במשך החודשים האלה:
״פגיעה בראיה/ שמיעה שיכולה להשפיע על עיבוד השפה, יצירת תמונה של העולם, פיגור שכלי (יכולת תפקודית) יכול להיות גם אוטיזם (שזה בתוספת קושי לתקשר עם הסביבה), אפילפסיה…
זה מה שאנחנו רואים בעין אבל ייתכן שיש פגיעה רחבה יותר.
קיים סיכוי גבוה לפגיעה-זה לא התחום האפור אלא השחור״
שבורים, מרוסקים, מפורקים. תבחרו לכם הגדרה.
אנחנו מחליטים לא להחליט, בוכיים מגיעים לעוד בדיקה שאולי תבשר משהו חדש. מנסים להבין עוד מהמשמעויות, מההשלכות, ובדרך מנסים לתרגל קבלה רעיונית של המשך ההריון- שנדע שנוכל לקבל את היילוד, לא משנה מה יהיה.
ממשיכים להגיע לברכה יומית ותיקון של כבוד הרב.
אנחנו מגיעים לשבוע 33, מאחורינו שלל של בדיקות תקינות: כלל הבדיקות הרגילות של הריון, מי שפיר, אקסום, אקו לב ועוד.. וכן גם לצערנו שלוש MRIים לא תקינים של מוח לא רגיל.
דקה לחג פסח, אנחנו מקבלים טלפון מהפרופ׳ עם תוצאה של הMRI האחרון שמאשר כי הקורפוס קלוזום לא משתפר ואף הורע וכן שיש פגיעה ברקמת המוח.
ושוב המילים של הפסקת הריון חוזרות לשולחן ואיתם התקווה הקטנה שהיתה מתפוגגת.
פסח, אין רופאים. אין קבלת קהל אצל הרב. ואנחנו רק אנחנו, מטולטלים שוב, מנסים לנשום ולחיות לצד הבשורות.
הימים עוברים ושבועות ההריון מתקדמים, שנינו מבינים שנצטרך לקבל את ההריון הזה.
עם מה שהוא לא יביא.
שאנחנו קשורים מידי, אוהבים מידי ולא מסוגלים להרפות אחרי הדרך שעברנו.
הבדיקות מפסיקות, כי אין טעם בהן.. לדעת הרופאים כלום לא ישתנה.
אנחנו חוזרים בזמן הזה לברכה יומית ומחכים לניתוח הפרטי שקבעתי מבחירה.
על הלידה שלי אני ארחיב בפוסט נפרד, כי בהחלט מגיע לה.
אני יולדת ביום שישי, כשאני, עופר וכל הצוות שאיתי בניתוח מודעים לכל ההריון ומה שעברנו.. הדבר בהחלט גורם לתחושה אחרת באוויר ולצפייה מוגברת ליילוד.
הניתוח עובר בשלום ואני מועברת להתאוששות.
נקודת המפנה:
בזמן ההתאוששות שלי, היילוד נלקח מיידית לסקירת מוח, הפעם מחוץ לבטן.
לא רואים כלום מהממצאים שנצפו לאורך ההריון
דברי הרופאה בבית החולים: ״ממה שאנחנו רואים עכשיו, של גיל שעה ושעתיים, הכל נראה תקין. הקורפוס קלוזום בגודל תקין ונראה תקין. יתכן ותצטרכו מעקב צמוד יותר מילד רגיל, אך כרגע הכל נראה תקין וזוהי בדיקה יותר מדויקת מאחר שנעשית מחוץ לרחם.״
פה אנחנו מנסים להתחיל להבין שכנראה קרה לנו נס.
בשלב הזה אני מבינה שאני אהיה חייבת לכתוב לכם את הפוסט הזה.
כל שנכתב בו, וסליחה על אורכו, הוא כאין וכאפס לעומת מה שעברנו.
חובתינו היא לספר על הנס הגלוי, על כבוד הרב, ועל היכולות שלו שהן מעל הטבע.
שמו: כבוד הרב דניאל זר.
ומכאן שמו של בנינו: (דניאל) מ(זר)חי.
למי שירצה, נשמח לסייע בהגעה אל הרב.
זכרו תמיד שאמונה משנה את התמונה.
תהיו חזקים ולכו אחרי הלב שלכם.
אנחנו רוצים להודות לעשרות האנשים שהתפללו עלינו, ליוו וחזקו אותנו לאורך הדרך.
למשפחות שלנו שעטפו אותנו וסייעו לנו לצלוח את השיעור הזה. ככה למדנו לקרוא לו.
אהבתם? תנסו גם את אלו