הרצון להצליח בחינוך הילדים, הוא ביטוי למאוייו של כל אב  ולשאיפותיה הלא כמוסות של כל אם בישראל. לגדל את הילדים שיהיו מחונכים ומנומסים, זוהי כמיהה הורית טבעית.  אב ואם הנאמנים לה' ולתורתו, מוסיפים לכמיהה זו גם את הערך הנעלה של הקמת דורות, ממשיכי מסורת אבות ונושאי דגל התורה ברמה. אין דבר המביא סיפוק וקורת רוח לאדם, יותר משמיעת חוות דעת מחמיאות על ילדו. אין יום נפלא יותר לאב, מיום שבו פגש את המלמד ב''חדר'' או המשגיח בישיבה ושמע ממנו דרישת שלום חיובית מבנו. אין מתנה גדולה יותר שניתן להעניק להורים, מאשר דברי שבח כנים על ילדיהם המרווים נחת יהודי את כל רואיהם ואוהביהם.

טועים החושבים, כי הסיפוק ושביעות הרצון נובעים רק מעצם השקט התעשייתי המושג בבית ובחוץ, או מהידיעה שדרכו של הבחור לשידוכים נסללת בבטחה. גם אם דברים אלו בכוחם לספק הורים, הרי שהם מתגמדים לעומת עיקר ההישג, המופק על ידי הורים בשעה שילדיהם מרווים אותם  ''אידיש נחת''. הורים השומעים על בנם העושה חיל בלימודם והנוהג עין טובה עם חבריו, נמלאים סיפוק בעיקר משום שהם רואים בכך משום עדות על טיב החינוך שהעניקו לו. כשאנו יוצאים מאסיפת הורים, בה שיבח המלמד את התנהגותו של ילדנו, אנו מרגישים כמי שקיבל ציון לשבח ותעודת הערכה על פועל חינוכי למופת. קולעים להגדרה זו דברי ה''תנא דבי אליהו'' (פרק יח): ''אם יש לאדם בן בכור בבית רבו- אם יש בו תורה, שמחה מתחדש לו לאביו בכל יום, עליו הכתוב אומר (משלי י) בן חכם ישמח אב!''

בהתאם לכך, מעטים הם הדברים היכולים לגרום להורים מפח נפש ותסכול רב, כמו הערות שליליות אודות בנם. ילד או בחור הנשלחים לביתם מחמת חולשתם בלימודים או בשל התנהגות שאינה נאותה, יוצרים תחושת מחנק איומה בלב ההורים, החשים כמי שחרב עליהם עולמם וקבורים תחת מפולת של האשמות. הם מפרשים ומתרגמים את הוקעתו של הבן, כאילו מצביעים עליהם ואומרים: ראו גידול באושים שגידלתם. באותם שעות וימים הם מתחבטים ביסורי שאול, נפער ''חור'' בלבם של ההורים הכובשים את פניהם מבושה, ותוהים בשאלה המרחפת על כל מהותם: ''איפה נכשלנו???'' תחושת הכישלון האישי, צורבת את נשמתם כמכוות אש, ואינה נותנת להם יכולת לסובב את ראשם אנה ואנה. במצב כזה, מאבדים שאר הדברים מערכם. הון או הישגים אישיים, מתגמדים כלא היו, וכל תענוג מתכווץ ומאבד מתחושת הרוויה, שהוא מעניק לאדם רגיל. 

תחושת הכשלון הצורב נובעת כמובן מכך שכשלונם של הילדים מתפרש ככשלוננו ומבטא את שגיאותינו וטעויותינו. על כתפי ההורים מתווספת הדאגה כיצד יצליחו להתמודד עם הסביבה-    המשפחה שמסביב, החברים והשכנים (זאת, גם בשעה שהם אינם נזקקים באמת להתמודדות מעין זו, אלא שהם בטוחים שהסביבה דורשת מהם הסברים לכשלון החינוכי). בכך הסיפור עדיין לא תם: לא פעם גם ההורים בינם לבין עצמם מתחילים במחול האשמות הדדי, מה שגורם לבעיות קשות בשלום הבית, שאיזונו הופר כתוצאה מן הקושי המובן של כל אחד מן ההורים ליטול על עצמו את האחריות לכשלון.