לכולנו יש "שיגעונות" מסוג זה או אחר, גדולים או קטנים, מוזרים יותר או פחות, שהם בעצם הרגלים שעליהם אנו מקפידים, לאו דווקא מפני שאנו סבורים שכך נכון לנהוג, אלא מפני שאנו מורגלים אליהם וקשה לנו לשנותם.
זה עשוי להיות בדברים פעוטים, כמו העדפת מקום ישיבה ספציפי ליד השולחן, הקפדה שכולם יאכלו בשקט ודווקא בפה סגור, מכיוון שרעש האכילה "מעצבן", או בסידור העוגיות על הצלחת בסדר מסויים דווקא.

יש מי שרגיש לניקיון ונוהג לרחוץ היטב במים וסבון כל ירק שנכנס לסלט שלו, ויש מי שמסתפק בשטיפה שטחית של הירקות. יש עקרת בית שמקפידה להבריק מדי יום ביומו את כל פינות השיש במטבח, ואילו חברתה, אף אם יש שיירי מזון דביקים על הצלחות או על הסכו"ם זה לא מפריע לה כל כך, ובעיניה הכלים מקיים, מאחר שהיא הדיחה אותם במים וסבון.

הבדלים מעין אלו אינם באים לידי ביטוי רק ברמת הניקיון. בכל תחמי החיים ממש עשויים להיות הבדלים גדולים בין אדם לחברו ובין משפחתה לחברתה. יש מי שאוהב לקרוא או ללמוד בספרים חדשים, ויש שמעדיפים דווקא את הספרים שכבר "שופשפו" ודפיהם רוככו ונעשו גמישים יותר. יש מי שחש חיבה יתירה לבגדים חדשים, ויש מי שסולד ונרתע מהם ומעדיף בגדים משומשים דווקא. נטיות אלו אינן קשורות לדברים ש"נכון" לנהוג בהם בדרך מסוימת. אלו פשוט העדפות אישיות ושיגעונות קטנים שכולנו זכאים להם.

ההבדלים האלה בין האנשים טבעיים בהחלט, הן לא ייתכן ששני אנשים יקפידו ויקלו ראש בדיוק באותם דברים ובאותה מידה, עם זאת לפעמים קורה שאחד מקצין בהקפדה יתירה ומפתח הרגל הגובל בשיגעון של ממש, עד כדי שהתנהגותו נחשבת – אפילו בעיני עצמו – לא נורמלית. אם יש לנו הרגלים כאלה, רובנו מסתירים אותם מהסביבה ומשתדלים להעלימם אפילו מן הקרובים אילנו, כדי שלא יזלזלו בנו.

ועדיין, עצם השיגעונות וההקפדות שיש לאנשים אינם בעיה. לכל אחד מאתנו מותר להיות 'קצת משוגע'. הבעיה מתחילה כאשר השיגעונות נעשים עוצמתיים ומשמעותיים במידה כזו שהם גובים מדי ונעשים למטרד ולאבן נגף בחיים.
הסובלים מכפייתיות נכנעים לדחפים לא מובנים ולא הגיוניים, בניגוד לרצונם. עובדה זו מייסרת אותם והורסת את שלוות נפשם, אבל הם מרגישים כאילו אין להם בחירה כלל לנהוג באופן אחר. הם מוטרדים ועסוקים בעשייה חוזרת ונשנית של דברים, ללא שום תועלת מובנת ונראית לעין, אנו מקפידים ו'עושים עסק' מדברים פעוטי ערך וחסרי משמעות, כאילו מדובר בדברים העומדים ברומו של עולם וכל חייהם תלויים בהם.

מבחינתם, הדחף בלתי נשלט, מאחר שאם ינסו להתנגד אליו ולנהוג באופן שונה מזה שהדחף כופה עליהם, הם ירגישו חרדה עצומה על שאינם עושים את מה שנחוץ לעשות. לפעמים הם מרגישים שמשהו נורא עלול לקרות אם לא ייכנעו לדחף, ומאחר שאין הם מסוגלים להתעלם ממנו, הם נכנעים בחוסר ברירה ועושים את מה שהדחף מכריחם ואונסם לעשות, כאילו כפאם שד.

במקרים רבים הכפייתיות מלווה במחשבה על תוצאה מגיות (על טבעיות) ובחשש כבד שאם לא ינהגו בדיוק כך, משהו רע יקרה. כך למשל הסביר לי משהו את הדחף שלו להתחיל לעלות מדרגות ברגל ימין דווקא, מחשש שאם לא יעשה כן, מישהו יינזק לאחר מכן והוא יהיה אשם בכך.
כדי להמחיש יותר במה דברים אמורים במאמר הבא נתחיל בתיאור מקרים שכיחים של כפייתיות שבאים לידי ביטוי בעיקר במעשים.