בשיטה זו, משתמשים מאלפי דובים, בשעה שהם רוצים לאלף דוב לרקוד לקול צליליו של שיר מסוים. הם מעמידים את הדוב על גחלים לוהטות, בשעה שהוא שומע פעם ראשונה את השיר. מובן מאליו, שהדוב מתחיל "לרקוד" מחמת הגחלים. לאחר שפעולה זו חוזרת על עצמה פעמים מספר, כשהגחלים והשיר באים כאחד, מתרגל הדוב לרקוד בשעה שהשיר מושמע, גם אם מתחת לרגליו לא ישימו גחלים. בזכרונו של הדוב נקלט השיר עם תחושה מכאיבה מתחת לרגליו, והוא יחל לרקוד מיד בהישמע השיר, מבלי לבדוק את מצב הטמפרטורה של הקרקע תחתיו. הקהל ימחא כפיים בהתלהבות ויריע לדוב המאולף, מבלי להבין כי הדוב אינו נשלט על ידי רצונותיו והעדפותיו, כי אם מתוך רגש אסוציאטיבי שהוחדר אליו במהלך האילוף.

בנקודה זו אנו בני האדם זהים לחיות המהלכות על ארבע. אנו יכולים לצאת מכלינו ולנהוג כ"דוב מרקד", בשעה שסבך הכל התקשרה בתודעתנו פעולה מסוימת של זולתנו כהרגשה של גחלים לוחשות. הכרת המושג "התניה", יכולה להסביר לנו דברים רבים הקורים לנו או לזולתנו, ולאפשר לנו שיפוט נכון יותר של הנחזה לעין.  
אדם השומע שיר מסוים בזמן שלבו פתוח להרגיש התרוממות רוח, יקלוט את השיר יחד עם התחושה הרגשית שנלוותה לו. סביר להניח, כי לפחות בתקופה הקרובה, כשישמע את השיר, הוא יחוש התרוממות הרוח וגעגועים, בלי לחבר בצורה מודעת בין השניים. לעומת זאת, מי ששמע קלטת חדשה בשעה שהיה מתוח ולחוץ, יגלה, כי שמיעת הקלטת הזו מעוררת בו תחושה לא נעימה, מעין זו שליוותה אותו בפעם הראשונה ששמעה, וזאת. בלי שיבין כלל מדוע זה מעורר בו תחושה לא נעימה.

לעתים אנו ממהרים לחרוץ דין כלפי אנשים עמם אנו נפגשים לראשונה, ובטרם החלפנו מלה כבר אנו סולדים מהם או אוהדים אותם. הלא דבר הוא, הכיצד יכול אדם להתרשם מאדם זר ברגע אחד, עוד בטרם בא עמו במגע ובמשא ומתן?! גם כאן פועלת עלינו ה"התניה". בהחלט יתכן שמשקפיו, גבות עיניו, שפתיו, או אפילו הריווח שבין שיניו הקדמיות של הזר, עוררו בך מעצמם מראיתם תחושה מסוימת שחשת כלפי אדם אחר בעל אותם תוי פנים. ילד שסבל הרבה ממלמד מסוים בחדר, עלול להרגיש סלידה כשיתקל לאחר שנים רבות באדם אחר, שיש לו "שגיון" זהה לזה שהיה המלמד רגיל לו, או שיחבוש את הכובע לראשו באותה צורה מוזרה שהמלמד השנוא חבש את כובעו.

אותה תופעה אנו יכולים לזהות, ביחס לקול שאנו שומעים בטלפון ומזכיר לנו- מבלי שנדע על כך בכלל- את קולו של מישהו אחר שאנו מחבבים או ההיפך. והדברים אמורים גם כלפי ריחות וצבעים שונים, היכולים לעורר בנו אסוציאציות שונות ומשונות, שמגרות תאי זכרון שאין להם כל קשר ישיר וענייני. גם כשאנו רואים מאכל חדש, אנו יכולים לחוש כלפיו דחיה או תיאבון מוגבר, עוד לפני שטעמנו ממנו ועמדנו על טעמו. כל אחד יכול לבחון את התייחסותו למאכלים, בעמדו במעדניה מול עשרות סוגי המאכלים שאותם לא טעם מעולם. הוא "יידע" לומר כמעט בוודאות, על סוג טעמו של כל מאכל ומאכל- ואפשר לנחש, שיהיו בין המאכלים כאלו שהוא יציין כ"טעימים למדי" וכאלו שהם "מרים מאוד". זאת, בשעה שיתכן שרק פרט אחד ממראהו של המאכל, הפעיל במוחו זכרון רדום  ישן ממאכל שהוכרח לאכול בעבר וכדומה.