נוסע היה רבי ישראל סלנטר זצ"ל ברכבת בואכה וילנא, וכדרכו - נסע מביתו, לבוש כאדם פשוט, לא ניכרו בו כל גינוני כבוד. ישב עם פשוטי העם בקרון, עיניו תקועות בספר, ונראה כהלך מצוי. לצידו, ישב יהודי נוסף, איש נרגן מטבעו וזעפן באופיו, שהנסיעה הארוכה הוציאה ממנו את המיטב שבכשרונותיו האמורים.
'סגור כבר את החלון, האינך חש את הקור הנורא?' - רטן אותו אחד על רבי ישראל, שהתנצל מעומק הלב וקם לסגור את החלון. עוד דקה חולפת, ושוב הלה מקטר: 'אולי תפסיק לדפדף בספריך? הרעש מחריד ממש!' - צעק על רבי ישראל, שביקש את סליחתו והבטיח לחדול מהדפדוף...
הדבר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים, כשאותו מתלונן לא פוסק מלרטון, ורבי ישראל לא מפסיק להתנצל. כשהגיעו לוילנא, הבחין אותו יהודי בהמולה גדולה ברציף הרכבת, מאות יהודים נראו מצפים לה בדריכות, ומשהגיעה - הסתערו עליה בהתרגשות, נעמדים על בהונותיהם כדי לראות פנימה...
כשדלתות הקרון נפתחו, גילה אותו יהודי לחרדתו, כי כל התאספות ההמון בציפיה היא לקראת אותו אדם שישב לצידו, וכנראה מדובר באחד מגדולי הדור... הוא התבלבל ונבוך, שאל והתעניין, וגילה כי היהודי בו נזף ובאוזניו רטן כל הדרך - הוא לא אחר מרבי ישראל סלנטר, מחולל תנועת המוסר. כשהתברר לו שכך פגע באחד מגדולי הדור - כבש פניו בקרקע מבושה, וכשעלה על יצועו בלילה - לא הצליח לעצום עין מחרדה, איך ההין לפגוע כך בקדוש ישראל ותפארתו?!
בבוקר השכם, מיהר להתייצב בבית האכסניה של רבי ישראל, כדי לבקש את סליחתו, אולי יחוס וירחם וימחל לו על העלבון הנורא. בעומדו לפניו ועוד טרם הספיק לפצות פיו, הביט בו רבי ישראל בחום ממיס, ואמר לו באהבה: 'שלום עליכם! אתה מוכר לי מהדרך! האם הספקת לנוח קמעא, האם שבו אליך כוחותיך מהמסע הארוך?'

אותו יהודי עמד נדהם ומופתע מהתגובה החמה, וכהרף עין נפל לרגלי רבי ישראל וביקש את סליחתו. 'חטאתי רבי, חטאתי עויתי פשעתי!' - מירר בבכי, 'יסלח לי מורנו ורבנו על הפגיעה האנושה בכבודו בדרך, על שרטנתי באוזניו והצקתי לו בלי הרף. אנא רבי, סלח לי ומחל לי...'
חייך רבי ישראל את חיוכו הטוב, הניף ידו בביטול והשיב: 'אוי, נו, בוודאי סלחתי ומחלתי לך מיד, אין בלבי עליך כלום. ולמרות זאת, דע כי ישנם יהודים הראויים באמת לכבוד, כאלה שבאמת עלולים להיפגע מצורת יחס שכזו' - וכאן הפליא בו רבי ישראל תוכחת מוסר על התנהגותו. אך כשסיים הוסיף: 'אבל אני - מה אני ומה חיי... לא פגעת בי, וסלחתי ומחלתי לך. אמור לי' - המשיך רבי ישראל מיד - 'לשם מה באת לוילנא? האם השגת את מבוקשך כאן?'
היהודי נרגע מדבריו הנעימים של רבי ישראל, וסיפר שהגיע להיבחן על הלכות שחיטה, כדי להנפיק לעצמו תעודת שוחט מוסמך מרבני וילנא, תעודה שתספק לו פרנסה בשפע כשוחט מובחר. 'מצוין!' - אורו עיניו של רבי ישראל, 'הלא תדע כי חתני, רבי אליהו אליעזר גרודזנסקי, הוא מראשי הרבנים כאן. אפעל לפתוח את כל הדלתות בעבורך, תגיע אליו מחוץ לשעות הקבלה, ותזכה בתעודה המיוחלת מהר משחשבת!' - הבטיח רבי ישראל, וכדרכו גם קיים...
אלא שבמבחן התברר, כי הלה בור ועם הארץ, אין לו שיג ושיח בהלכות שחיטה, ואינו זכאי לתעודת שוחט כלל וכלל, שכן אינו יודע לשחוט... כשנודע לרבי ישראל כי כך הם פני הדברים, השתדל רבי ישראל עבורו עד מאוד, השיג לו מלמד שילמד עמו את כל ההלכות, בדק שהוא לומד היטב ואף חוזר בהתמדה, ושב ושלח אותו להיבחן אצל חתנו...

הפעם, התקיים בו הכלל 'יגעת ומצאת - תאמין'. האיש ידע היטב את הלכות שחיטה על בוריין, ואין פלא כי נבחן בכישרון והצלחה רבה. רבי ישראל שליווה אותו לאורך התהליך כולו שמח בשמחתו, ונפרד ממנו בלבביות ובאושר...
הבה נתבונן! איך זה יתכן? הרי אותו אדם כה פגע ברבי ישראל, התעלל בו לאורך כל הדרך, תרתי משמע. ניחא כי יסלח לו, אבל איך יתכן שיטרח כל כך למענו? איך רבי ישראל כה השתדל בשבילו, פתח למענו את השערים, דאג שילמד את ההלכות כראוי? איך הצליח רבי ישראל להתגבר כל כך, ולהעניק ליהודי שפגע בו את פרנסתו כשוחט?

התשובה היא, שזה בדיוק הסמל של אדם גדול, זו תעודת הזהות של אישיות מרוממת באמת. כי ככל שהוא יותר גדול - הוא מבין שכל גדולתו ותפארתו אינן נובעות מכוחו, הוא לא הופך למרומם וחשוב ויקר ערך בעיני עצמו. אין פלא אפוא כי הוא מסוגל למחול עד כדי כך מעומק לבו ולהשתדל למען מי שפגע בו, כי קשה לפגוע באדם שמכיר בכך שגדולתו היא מתנה אלוקית, ובעיני עצמו - נותר שפל ונמוך רוח, הפקר כמדבר לכל עובר אורח...
מסיפור זה, המובא בספר 'בדידי הוה עובדא', ניקח מסר לחיי היום יום: הבה נבין כי כל מה שיש לנו - קיבלנו במתנה מבורא עולם, איש מאיתנו אינו ראוי לכבוד והדר. נתרגל לחיות ולחשוב על פי מידת הענווה, נתרגל את הענווה בחיי היום יום בחיינו, וכך נזכה לקבל את התורה בשמחה, באהבה, ובענווה!