ביטול וביעור חמץ

1. אחר שסיים לבדוק את החמץ יש מצוה מדברי סופרים לבטל את החמץ, וביטול החמץ היינו שיבטל בפיו ויאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי, דלא חזתיה ודלא בערתיה , לבטיל ולהוי כעפרא דארעא", (כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שלא ראיתיו ולא בערתיו, יתבטל ויהיה כעפר הארץ), וצריך להבין מה שאומר היינו שמבטל את החמץ עד שחשוב בעיניו לכלום, ולכן אם לא מבין את השפה הארמית יאמר את נוסח הביטול בלשון המובנת לו.

2. נוהגים לחזור ולומר את נוסח הביטול שלוש פעמים, לחיזוק הדבר, וטוב שבאחד הפעמים יוסיף ויאמר את המילה הפקר היינו שיאמר כך "כל חמירא... ליטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא", והטעם כיוון שיש מחלוקת ראשונים מהו גדר ביטול חמץ.

3. אף על פי שאדם ביטל את החמץ אחר בדיקת החמץ, מכל מקום צריך לחזור ולבטל ביום ארבעה עשר בניסן, וזה מפני שהחמץ שנשאר ברשותו אחר בדיקת החמץ לא היו בכלל הביטול שביטל בלילה אחר בדיקת החמץ, ויעשה את ביטול החמץ אחרי ששורף את החמץ ביום ארבעה עשר, (כיוון שאם יבטל את החמץ ורק אחר כך ישרוף אותו שוב אינו יכול לקיים מצות שריפת חמץ כיוון שכבר ביטל את החמץ אם כן הוציא את החמץ מרשותו), וביטול החמץ ביום ארבעה עשר יהיה בנוסח זה "כל חמירא דאיכא ברשותי, דחזתיה ודלא חזתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" (כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שראיתיו ולא ראיתיו, שבערתי ולא בערתי, יתבטל ויהיה כעפר הארץ), וההבדל שבליל ארבעה עשר אחר בדיקת החמץ אנו מבטלים את החמץ שלא רואים אותו, שהרי יש עדין חמץ בעין ועדין מותר לאכול חמץ, ולכן מבטלים רק את החמץ שאנו לא רואים, אולם ביום ארבעה בניסן בבוקר אנו מבטלים את כל החמץ בין חמץ שראה אותו או חמץ שלא ראה אותו, שהרי מכאן ואילך יש איסור להשהות חמץ.

4. אפילו מי שאינו בודק בעצמו את החמץ, אלא ממנה שליח שיעשה כן, לכתחילה צריך שיבטל את החמץ הוא בעצמו, ומכל מקום אם בעל החמץ לא ביטל אלא השליח ביטל ואמר "כל חמירא דאיכא ברשות פלוני (והיינו שיאמר את שמו של בעל החמץ), לבטיל ולהוי כעפרא דארעא", מועיל הביטול, וכן אם אין האיש בבית כדי לבטל את החמץ או שיש ספק אם האיש לא ביטל כראוי, יכולה האישה לבטל את החמץ שיש לבעלה, ואפילו שהאיש לא ציווה את אשתו לעשות כן, והאישה תאמר "כל חמירא דאיכא ברשות בעלי, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא",ואם אינה מבינה ארמית תאמר את הביטול בשפה שמובנת לה.

5. מן התורה אסור לאכול חמץ או להנות מן החמץ מחצות יום של יום ארבעה עשר בניסן (היינו מחצות יום של ערב פסח), וחכמים הוסיפו ואסרו לאכול את החמץ אחר שעברו ארבע שעות מתחילת יום ארבעה עשר בניסן, אולם בשעה החמישית מותר בהנאה ולכן יכול לתת לבהמה לאכול, אולם מסוף שעה חמשית מתחילת יום ארבעה עשר בניסן החמץ אסור בהנאה, והנה שעות אלו שהוסיפו חכמים אלו שעות זמניות ונחלקו הפוסקים איך למנות את השעה הזמנית, יש אומרים שיש לחשב מעלות השחר ומאז מתחיל היום ויש לחשב ארבע שעות ואז אסור לאכול חמץ, ויש אומרים שיש לחשב מתחילת נץ החמה ומאז מתחיל היום ויש לחשב ארבע שעות ואז אסור לאכול, ולהלכה יש להחמיר ולחשב את הארבע שעות מזמן עלות השחר, ולכן משעלה עמוד השחר יש להוסיף ארבע שעות זמניות ומאז אסור לאכול חמץ, ולכן כיום לדנת תשע"ה סוף זמן אכילת חמץ הוא בשעה 10:08, וסוף זמן ביעור חמץ הוא בשעה 11:25, (ויש להתעדכן בכל שנה בלוחות לראות את הזמן של סוף אכילת חמץ וסוף זמן שריפת חמץ).
 
6.כיוון שהחמץ אסור בהנאה אחר שעברו חמישה שעות מתחילת היום (מעלות השחר), לכן צריך להיזהר לבטל את החמץ קודם שיעברו חמישה שעות מתחילת היום, מפני שעד שלא עברו החמישה שעות מתחילת היום עדין החמץ נחשב ברשותו ולכן שמבטלו הוא מבטל את החמץ שלו, אבל אם כן יעברו חמש שעות מתחילת היום החמץ שלו כבר נאסר בהנאה, ואינו נחשב ברשותו כדי שיכול לבטלו.

7. יש לנקות את השיניים אחר ארוחת הבוקר ביום ארבעה עשר בניסן, כדי שלא ישאר שום חמץ אפילו בין השיניים, וכן מי שיש לו שיניים תותבות צריך לרחוץ ולשפשף היטב בין החריצים כדי שלא ישאר שם שום חמץ, ומי שרוצה להחמיר ישפוך עליהם מים רותחים מכלי ראשון.

8. מצות עשה מן התורה להשבית ולבער את החמץ מהרשות שלו בארבעה עשר בניסן, שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", וגם הנשים חייבות במצוה הזאת, ולכן אם הבעל אינו יכול להשבית ולבער את החמץ מחמת איזה סיבה, האישה צריכה לבער ולהשבית את החמץ,, ואחר שבערים ומשביתים את החמץ צריך לבטל את החמץ כמו שכתבנו בהלכה מספר 3.

9. אפשר לקיים מצות ביעור חמץ את החמץ על ידי שזורק את החמץ לים, או על ידי שמפוררו לפירורים קטנים ומעיף את הפירורים ברוח, או על ידי ששורף את החמץ, וכיום המנהג לבער את החמץ על ידי ששורפים את החמץ, וטוב שקודם שישים את החמץ באש יפרוס את הלחם לחתיכות קטנות כדי שהאש תשלוט בלחם היטב, וכאשר חל פסח במוצאי שבת ואם כן ערב פסח חל בשבת ישרוף את החמץ ביום שישי וטוב שישרוף בשעה החמישית כמו בכל שנה כדי שלא יבואו לטעות בשנה הבאה, וישאיר לעצמו חמץ לשני הסעודות של שבת (של הלילה ושל היום), ויבטל ויאמר את נוסח הביטול ביום השבת לפני שיגיע זמן איסור החמץ, ואם נשאר לו חתיכות כיוון שאי אפשר לשרוף, לכן יחתוך את לחם לחתיכות קטנות ויזרוק את הלחם בבית הכסא ויוריד את המים ובכך זה נחשב שמשבית את החמץ.

10. אסור להתחיל במלאכה משעה שהגיע זמן שריפת חמץ.

11. אם הניח את החמץ בפח האשפה שברשות הרבים קודם שהגיע זמן איסור חמץ והפקיר את החמץ, מעיקר הדין לא צריך לשרוף את החמץ אחר שיעבור זמן איסורו, מכל מקום טוב להחמיר לבערו  על ידי שריפה, ואולם מי שמוצא חמץ בפסח ברחוב אסור להגביה את החמץ ואפילו אם אין בכוונתו לקנותו אסור לו להגביהו, מפני שחששו חכמים שיבוא לאכול ממנו.