מכירת חמץ וכשרות המצרכים לפסח

1. חמץ ששייך לישראל שעבר עליו הפסח החמץ אסור באכילה ובהנאה, ולכן יכול אדם למכור את חמצו לגוי לפני פסח, וצריך למכור את החמץ קודם שיגיע שעת איסור הנאה מחמץ, וכיום פשט המנהג לסמוך על מכירת החמץ שעושה הרבנות הראשית, על ידי שכל אחד חותם על שטר הרשאה למכור את החמץ שלו והרבנים אלו השליחים של כל עם ישראל, ולכן יש ללכת לרבני השכונות או רבני בית הכנסת שיש אצלם את הטפסים ששם כתוב את נוסח המכירה ויש לחתום אצלם והם מעבירים את הטפסים לרבנים הראשיים והם מוכרים את החמץ לגוי, ולאחר הפסח מותר לאכול ולהנות מן החמץ.

2. מי שמוכר את חמצו לגוי, לא ימכור את הכלים של החמץ, בגלל שאם ימכור את הכלים לגוי אחרי הפסח יצטרך להטבילם את הכלים כדין מי שקונה כלים מן הגוי שצריך להטביל במקוה טהרה, אלא ירשום שהוא מוכר את החמץ שבלוע בכלים ולא שמוכר את הכלי עצמו, ואם עבר וכלל בנוסח שמוכר את הכלים לגוי צריך אחרי הפסח לחזור ולהטביל את הכלים בלי ברכה.

3. לכתחילה אין למכור את החמץ לגוי באופן עצמאי, כיוון שיש מחלוקת באיזה קנין הגוי קונה, לכן צריך למכור את החמץ על ידי הרבנות הראשית, אולם בדיעבד אם מכר את החמץ לגוי בקנין כסף המכירה תופסת מספק והחמץ אינו אסור בהנאה.  

4. ישאיר מקום ששם יניח את החמץ כל הפסח, והמקומות האלו צריכים להיות מקומות שאינו רגיל להיות שם כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח, וטוב לסגור את אותם מקומות במפתח ויחביא את המפתח, ואם אין לו מפתח יכתוב על מדבקה "חמץ" וידביק על הארונות, כדי שיזכור לא לפתוח בפסח את אותם ארונות ויזהר מלהשתמש בהם, ואם בדיעבד אם פירט בנוסח המכירה את המקום ששם נמצא החמץ, ואחר הפסח התברר לו שהיה לו חמץ במקום אחר בתוך הארון, בדיעבד החמץ לא נאסר כדין חמץ שעבר עליו הפסח, אלא הוא מותר באכילה.

5. חולה או זקן שאינו יכול למכור את החמץ שלו בעצמו רשאי לעשות שליח שימכור את חמצו והשליח יחתום בשטר של הרבנות בשמו של הזקן או החולה, ואדם שמכר את החמץ של חברו או קרובו בלי להודיע לו בדיעבד המכירה מועילה שהחמץ לא יאסר אחרי הפסח, אולם לכתחילה אין לעשות כן אלא צריך למכור את החמץ של חברו רק שמבקש ממנו רשות וחברו עושה אותו שליח למכור את חמצו.

6. אחר הפסח אין לקנות שום מצרך שיש בו חמץ בין משקה בין מאכל, אלא רק מבעלי מכולות וקיוסקים שמכרו את חמצם כדת וכדין לרבנות הראשית, וכיום מי שמוכר מקבל תעודת אישור שהוא מכר את חמצו, אולם אין לקנות ממוכר יהודי לא דתי שאינו שומר תורה ומצוות מפני שיש לחוש לא מכר את החמץ ואז החמץ שנמצא ברשותו זה חמץ שעבר עליו הפסח והוא אסור בהנאה ובאכילה, ואף על פי שהמוכר אומר שהוא מכר את החמץ אין לסמוך על דבריו, כיוון שנהוג היום לתת תעודה אישור מתאימה לאותה שנה שהמוכר הזה בחנות הזו מכר את החמץ, ולכן אין להאמין עד שיראה את התעודה.     

7. כל מוצרי המזון שקונים לפסח צריכים להיות כשרים לפסח, ויש להקפיד בזה משום שלפעמים מערבבים במפעל רכיב של חמץ, וזה נותן טעם ואסור בפסח לאכול ממאכל זה.

8. יש כמה קהילות מאחינו בית ישראל (בארצות אשכנז, מרוקו, פרסים, וכו') שנהגו לא לאכול קטניות בפסח, והטעם מפני שפעם היו המוכרים שמים את החיטה ואת שאר הקטניות קרובים אחד לשני והיו נופלים מכאן לכאן ואם כן היו מתערבבים בקטניות חמץ ולכן נהגו להקפיד שלא לאכול חלק מהקטניות, אולם יש לדעת שמעיקר הדין כל סוגי הקטניות כשרים לפסח כגון: אורז, חומוס, שעועית, אפונה, פולים וכו', אלא שיש לבדוק היטב לפני פסח שאין שם שום חיטה שנפלה כדי שלא יבשל את הקטניות עם החיטה ונמצא שמבשל חמץ בפסח, והמנהג להחמיר לבדוק אורז שלוש פעמים ויבדקו מעט מעט קצת לא כמות מרובה בבת אחת שיש לחוש שלא יבדוק כמו שצריך, וגם לא יבדקו שיש בסביבה ילדים קטנים, ומי שנהג לא לאכול קטניות ורוצה בפסח לאכול קטניות הדין הוא שאם לא ידע שזה מותר אלא שחשב בטעות שכך ההלכה שאסור לאכול ונודע לו כיום שמותר לאכול מעיקר הדין אין צריך שום התרה, אולם אם ידע שזה מותר ונהג שלא לאכול מחמת שהנהיג את עצמו כך אם רוצה לבטל את מנהגו מחמת איזה חולי וכיוצא בזה צריך לעשות "התרת נדרים", וכן מי שנהג לא לאכול קטניות משום שהיה סמוך על שולחן אביו והתחתן רשאי לאכול קטניות ואינם מחוייב לנהוג חומרה של אבותיו, אולם אם ידע שזה מותר ובכל זאת החמיר על עצמו שלא לאכול קטניות ורוצה עכשיו לבטל את מנהגו צריך לעשות "התרת נדרים".