נחת אמיתי

הרב דוד, תלמיד חכם מובהק, שמאור פניו כובש את כל רואיו וחיוך של לב טוב והבנה נסוך על שפתותיו, בוגר ישיבות קדושות, הקים משפחה לתפארת,  ומדי ערב היה מרביץ תורה בעיר ובשכונותיה. שיעוריו המאלפים ריתקו רבים. גם יגאל בן נתן סוכן ביטוח מצא עצמו מרותק ובולע בשקיקה כל מילה בשיעוריו של הרב דוד. מעת לעת היה מסיע אותו מדרום העיר לצפונה, וחוזר חלילה. הזמן הנקי והאיכותי עם הרב היה שווה הון רוחני רב שעיצב את עולמו הפנימי של עגאל, שהיה בצעדיו הראשונים בעולמה של תורה.

רק לאחר שנה אזר יגאל אומץ והחליט לשאול את השאלה שהעסיקה אותו זמן רב. "כבוד הרב, מדי שבת אני שומע אותך מברך את העולים לתורה, ובסיום הברכה אתה מאחל להם שיזכו לנחת כשר מכל יוצאי חלציהם. אני לא מבין, נחת זה נחת, מדוע להצמיד לו תעודת כשרות?". הרב דוד נשען על כיסא המכונית, עצם את עיניו ואמר ר' יגאל יש לנו עשר דקות עד לשיעור הבא תחנה בצד אני הולך לספר לך סיפור אמיתי. בסופו של הסיפור תזכה לתשובה לשאלתך המסקרנת".

הדרך ארוכה התלולים המסוכנים הקור הצורב והשלג גבו מחיר דמים כבד. משפחת שמסי איבדה במסע המפרך את בנם שמעון בן האחד עשרה שקפא למוות באחד הגיאיות. משפחת אולשין איבדה את בתם מרגלית בת השמונה שחלתה בשחפת וגוועה לנגד עיני הוריה ואחיה. "המסע לארץ ישראל נמשך כשלושה חודשים תחת להט החרב המתהפכת של פגעי הדרך ואימת השלטונות. זה  התחיל בלילה חורפי אחד בעיירה הקטנה גלונציה שבאפגניסטן לאחר שסוכן ממדינת ישראל העביר מידע, שעכשיו הזמן המתאים לחצות את הגבול לנוע לכיוון אירן ומשם להמריא במטוס, ובשעה טובה לנחות בארץ ישראל. מה שתוכנן לשבוע או שבועיים נמשך שלושה חודשים איומים, הרבה מעבר לכל התחזיות השחורות.

"משפחת שמסי או אולשין, גרו בשכנות באותה עיירה אפגנית קטנה וענייה וליבם המה מגעגועים לירושלים. השמועות על המדינה החדשה, על הפרחת השממה, על קברי הצדיקים, על שיבת ציון עשו את שלהם. השלטון האפגני בשנות החמישים המוקדמות היה אנטישמי מובהק וסגר את גבולותיו בפני היהודים כד למנוע מהם להגיע לבית החדש.  "הלילה חוצים את הגבול" החליטו ששון שמסי ואברהם אולשין. אורזים מזוודות בעיקר מזון ובגדים חמים, ובחסדי השם נגיע לארץ ישראל" "הם דאגו לשחד בכמה מטבעות זהב ותכשיטי כסף מורה דרך אפגני. ויצאו אל הלילה הצונן והמאיים".
ידידות הדוקה שררה בין הגברות שמסי ואולשין הן שיתפו פעולה באהבה גדולה בגידול הילדים, בבישול ובארגון השמחות. הכול, עכשיו הן צעדו כתף ליד כתף, כל אחת אוחזת בתינוק הקטן שלה, העטוף בפרווה עד קדקודו. תלאות הדרך והאסונות רק העמיקו את הידידות האמיצה, שתיהן סוככו על התינוקות מול סופות השלג, שתיהן הניקו אותם בהפוגות, שתיהן כיסו גם את קברי הילדים שלא שרדו...  רצוצים ושבורים אחרי שלושה חודשים הגיעו שתי המשפחות לנמל התעופה בטהרן, וטסו אל הארץ המובטחת. שכולות אך מלאות תקווה. בארץ ישראל התחננו שתי הנשים להישלח לאותה מעברה אך לשווא. משפחת שמסי נשלחה דרומה, משפחת אולשין צפונה. כל אחת לגורלה בארץ החדשה, עם שפה לא מוכרת והרבה מפגעים רוחניים.

הפרידה היתה קשה שני המשפחות התחבקו והתנשקו ושפכו דמעות כמים. והעריפו ברכות זו על זו, ולאחר מכן הלכה כל משפחה לדרכה. ובעשר שנים הראשונות עוד הצליחו לשמור על קשר, התינוקות שגדלו נפגשו כמה פעמים והכירו את סיפור המסע שהצליחו לשרוד אותו כתינוקות.
והנה לאחר מכן עשרים וחמש שנות נתק, הילדים כבר גדלו והתבגרו. גב' שמסי צפתה את הנזקים הרוחניים העלולים להגיע לילדיה ושמרה עליהם מכל משמר, היא הקפידה לרשמם רק לישיבות קדושות. באומץ היא ויתרה על הפנקס האדום ועל פיתויי הציונות ואף שעקשנות זו עלתה להם בימי רעב ואבטלה, החינוך היהודי היה משאת נפשה. לימים היא נקלעה בסערת גשמים לתחנה המרכזית בתל אביב, שם על הספסל היתה יושבת לה גב' אולשין. על שתיהן קצפה זקנה, אך הן זיהו זו את זו, ההתרגשות עלתה על גדותיה ואז שוב עלו בזיכרונותיהן את הסיפור שעברו יחד.
ואז שאלה גב' שמסי את חברתה מה שלום התינוק שלך זבולון? "הו, השיבה גב' אושלין הוא כבר גבר לתפארת. הוא למד כלכלה באוניברסיטה ויש לו כמה תארים, ועכשיו הוא איש עסקים מצליח, וברוך השם יש לי נחת ממנו... הוא אומנם כבר לא דתי כל כך אבל יש לי נחת... "ומה שלום דוד הקטן שלך שאלה בחזרה כבר אולשין?" ברוך השם דוד שלי למד בישיבות קדושות הוא כבר רב ויש לי נחת כשר ממנו... המון נחת כשר."

הרב דוד נשם עמוקות. "רבי יגאל יקירי אני הוא אותו תינוק של גב' שמסי. אמי התאלמנה זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה וחסכה מפת לחמה כדי לחנך אותי ואת אחי בישיבות. כשהיא ספרה לי את הסיפור  והשמיעה לי את הביטוי "נחת כשר" זה פלח כמו חץ את לבי. ניסיתי לאתר את זבולון  אולשין ובין לבין נודע לי שהוא עוסק בעניינים לא כשרים, כמו הלוואות בריבית למשל... השקעתי בו זמן לקרבו ולהחזירו לדרך אבותיו, אל לא עלתה בידי, עדיין... יש נחת ויש נחת. אמא שלי הלכה לעולמה לפני כעשר שנים, וכשאני פוקד את קברה אני מקפיד לומר לה "אימא אני מקווה שאני ממשיך לעשות לך נחת כשר... ולא פלא שכאשר אני מברך את המתפללים הביטוי הזה שגור על לשוני.