הגלויה שביטלה את המסע

כל ימי חייו, השתוקק הגה"צ רבי שלמה זלמן אונסדורפער זצ"ל - רב ומגיד מישרים בפרשבורג, לעלות לארץ ישראל, לחון את עפרה, לבקר בקברי הצדיקים, ולמלא את ריאותיו באוירה של הארץ הטובה והמחכימה. שאיפתו זו לא זכתה למימוש בשל העלויות הכבדות הכרוכות בה - ההפלגה לארץ ישראל ארכה כששה שבועות, והמסע עלה הון תועפות, למעלה מהשגת הרב. כך נותרה השאיפה לבקר בארץ כמושא געגועים וכמיהה, בלי יכולת כספית להגשימה...
עד יום פורים אחד, שמח ועליז במיוחד. אל הרב הגיע אחד מנכבדי הקהילה, אדם עשיר ורב נכסים, והניח על שולחן הרב 'משלוח מנות' מפתיע ומקורי: כרטיס נסיעה לארץ ישראל. העשיר שילם את העלויות וטיפל בכל הסידורים, לא נותר לרב אלא להתרגש, להיפרד מבני הקהילה, ולעלות לאוניה - שתעגון בנמל יפו ששה שבועות אחרי יום ההפלגה.

הרב התרגש עד אין קץ, והודה בחום לעשיר על המתנה היקרה. הוא ספר את השבועות והימים בציפיה דרוכה, נכספה גם כלתה נפשו מתי כבר יזכה לעלות על הספינה ולצאת לדרך. בינתיים, בני ביתו ארזו עבורו את המזוודות, הכינו לו מזון הנשמר לימים ארוכים, וציידו אותו בכל מה שדרוש למסע הארוך והמרגש. כשבועיים לפני היציאה לדרך, נסע הרב לבית הוריו, להיפרד מהם לשלום לקראת המסע. בתום הביקור שב לפרשבורג, ובשבת הבאה נשא דרשת פרידה לבני העיר.
במוצאי שבת עלו כל בני הקהילה להיפרד מהרב ולאחל כי המסע יעבור בשלום, ועד השעות הקטנות של לפנות בוקר, נמשך התור הארוך של בני הקהילה שבאו לברך ולהתברך לקראת המסע המרגש, כשכל העת הוא סופר את השעות לקראת היציאה לדרך. ביום ראשון בבוקר, בשבוע בו היה אמור לצאת לדרך, הגיע שליח הדואר והביא לו גלויה מאמו, בה נכתב כהאי לישנא:

'בני יקירי, סע לשלום ושוב לשלום. בהגיעך לארץ, תשלח אלינו מברק שהגעת בשלום ובבריאות, כי כל עוד הבן במסע, לב של אמא לעולם לא יהיה רגוע... אז תיסע ותחזור לשלום, ואל תשכח לשלוח מברק בהגיעך לארץ!' - חתמה אמו את הגלויה.
הרב אונסדורפער התבונן בגלויה שוב ושוב, וכהרף עין נעמד והכריז: 'אינני נוסע!'
בני המשפחה היו בהלם. שבועות של הכנות, שנים של ציפיה, מבועים של התרגשות, פרידה דומעת מבני הקהילה - כל אלה ירדו לטמיון?! מה קרה? מה יש בגלויה הזו שגרם לרב לשנות את תוכניותיו באופן כה דרמטי?!
'והרי הרב כה ציפה והתרגש לקראת המסע,' ניסו אחדים ממקורביו לשכנע, 'והרי ארץ ישראל היא מושא חלומותיו! מה קרה?' גם בני המשפחה הצטרפו לתמיהה: 'כבר הגיע המימון לעלות הנסיעה, כבר ארזנו את החפצים, כבר כל הקהילה יודעת, וכמה גדולה תהיה הבושה כשברגע האחרון הרב משנה את דעתו... למה לבטל עכשיו את כל התוכניות?!'

הרב נענה לעומתם ברוגע: 'אמת דיברתם. סוף סוף המסע הנשאף עמד לצאת לדרך, כבר סיימנו לארוז ולהיפרד מכולם, וגם אני נרגש עד אין קץ... אך אם תתבוננו בגלויה, תגלו כי אמי היקרה תהיה מודאגת במשך כל זמן הדרך, ולכן טרחה לשלוח גלויה ולבקש שאשלח מברק בהגיעי ארצה. ובינתיים, במשך ששת השבועות שאהיה בדרך - אמא תהיה מודאגת?! האם זה יתכן?'
כולם הביטו בו המומים, נרעשים מגודל הויתור, מעוצמת כוחות הנפש והגבורה למען כיבוד אם. והרב הוסיף ואמר: 'אני באמת שואף וחפץ לנסוע לארץ, אך כל זה איננו שווה לי במחיר דאגת אמי, מול העובדה ששנתה תנדוד לאורך כל ששת השבועות בהם אשהה על הספינה עד בואי לארץ. לא אוכל לצאת לדרך, כשאני מותיר אמא מודאגת עד הגיעי בשלום ליעדי!' - קבע הרב נחרצות, והחל לפרק את המזוודות הארוזות...
גם לנדיב הלב שהעניק לו את הכרטיס, קרא הרב והודה לו בחום. הלה ניסה לשכנע, אך הרב היה איתן בדעתו: 'אני באמת רוצה לנסוע, ומודה לך על שכל כך התמסרת והשקעת לממש את חלומי. אך אינני יכול לעשות זאת כשאני מצער את אמי, ולכן אני נותר כאן!' - קבע הרב, וחזר והודה על המתנה שלא הגיעה לשימוש, למרות שכה שאף אליה...

את הסיפור סיפר נכדו, הגאון רבי יעקב אליהו אונסדורפער שליט"א, רב קהילת 'ראשית חכמה' במונטריאול, קנדה. ויש בו כדי להאיר עבורנו, לעשות לנו סדר בראש, ולמצב אותנו על סולם הערכים הנכון:
יש לנו הרבה מה להספיק, הרבה משימות לבצע, והרבה שאיפות חשובות לממש. אך אם הדבר כרוך בצער ההורים, בדאגתם, בפגיעה דקה כלשהי בכבודם - נמשוך את ידינו, נברח מזה. כי כבוד ההורים הוא החשוב ביותר במעלה, לכבדם עד קצה גבול היכולת, תוך התמסרות מוחלטת וויתור בגבורה על השאיפות והרצונות האישיים שלנו!
כשאנו בעיצומה של שמחה, יושבים עם חברים, טרודים באיזו משימה - ולפתע אמא מתקשרת, אבא מבקש טובה, התוכניות מתחילות להשתבש... - נזכור ונדע כי הורינו ראשונים במעלה, נדחוק את התוכניות הצידה, נסיט את לוח הזמנים, נשנה את סדר העדיפויות. קודם כל נכבד את הורינו, כי זו מצוה נאצלת, זה רצון ה', וזה יפתח לנו שערי שמים ויעניק לנו אריכות ימים ושנים טובות!