הבורג יצא כשהפה נסגר

ידוע היה האדמו"ר רבי שמעון נתן נטע בידרמן זי"ע מלעלוב בהקפדתו המיוחדת על איסור הדיבור בשעת התפילה. בבית מדרשו הוא הורה לחרוט את האיסור על גבי ארון הקודש, ותדיר היה מרבה לעורר לכך את חסידיו ושומעי לקחו.
רבים מחסידיו ומאלו ששמעו לקולו ונעתרו לקבל זאת על עצמם, ראו ישועות גדולות. כך גם בסיפור שלפנינו:
קול שאון המקדחה שנשמע מבית משפחת ב. בעיר ביתר עילית, הספיק כדי 'להקפיץ' את כל ילדי המשפחה ממשחקים. למשמע הקול הרועם התכנסו כולם מקטן ועד גדול, אל הסלון, והצטופפו בסקרנות סביב אביהם. הקלה היא בעיניכם? אבא מתקין מדף...
בעוד הברגים תחובים בפיו, כמנהג הקודחים, לא היה בידו אף למחות בעדם, והשמחה רבתה עד השמים...

אף אחד לא שם לב למוישי הקטן בן השנה ומחצה שזחל סביב. אף הוא התעניין בנעשה, ונדחק בין אחיו כדי להביט באביו, אולם לרוע המזל הוא ביטא את סקרנותו באופן מקורי ומסוכן...
לאחר כרבע שעה סיים האב להבריג את הבורג האחרון, והמדף עמד על מתכונתו חזק ויציב. או אז התפנה אחד מהילדים להביט באחיו הקטן, ונחרד לגלות כי העולל משתנק ומשתעל עד כדי מחנק, ופניו מכחילות ללא הפסקה.
זעק הילד בחרדה עצומה ועורר את תשומת ליבו של אביו אשר לא המתין אף לרגע. אמבולנס הוזמן מיד, ועד מהרה מצא עצמו האב דוהר עם בנו התינוק לעבר בית החולים 'הדסה עין כרם' בירושלים, כשפיו אינו פוסק מלמלמל פרקי תהלים.
עם הגיעו לבית החולים הוכנס הילד למכון הרנטגן, שם התברר כי הילד, שכפי הנראה ביקש לחקות את אביו, הניח בורג בפיו ובלעו. הבורג ממוקם כעת בתוך מעיו במקום מסוכן, ויש צורך להוציאו במהירות בטרם יפגע בצורה אנושה ברקמות עדינות בחלל הבטן.
סיעת רופאים בכירים התכנסה במהירות להתייעצות, כשבסיומה הוחלט כי יש לערוך ניתוח מיידי, ניתוח קשה ומסובך, שבמסגרתו יפתח חלל הבטן והבורג יוצא ממעי התינוק.
כיון שהניתוח היה כרוך בסיכון לא מבוטל, ותקופת ההחלמה הנדרשת ממנו ארוכה ומייגעת, פנה האברך המודאג לעשות כפי שאמור כל יהודי כשר לעשות. הוא פרש לפינה שקטה ונשא תפילה מעומק ליבו כי יחסך מבנו הניתוח המסוכן, והבורג יצא בצורה טבעית.

בתום תפילתו הנרגשת, פנה לרופאים וביקש ארכת זמן, אולי בינתיים יצא הבורג מעצמו. אלא שהרופאים גיחכו למשמע הבקשה.
"אין שום סיכוי בעולם שהבורג יצא ללא סיוע", אמר הרופא בחשיבות, תוך שהוא מצביע על צילום הרנטגן שבידו, צילום שלמרבה הצער אכן הוכיח את אמיתות דבריו. בקושי רב עלה בידו לשכנעם להמתין, ומשהסכימו בחצי פה מיהר לצאת מן החדר ולהתקשר לחברו, חסיד לעלוב נלהב, כי ייסע במונית על חשבונות וימהר לפקוד את ציונו של הרבי זי"ע. שם, ביקש, שיצהיר בשמו כי הוא, פלוני בן פלוני, מקבל על עצמו מכאן ואילך שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה כלל, מתחילתה ועד סופה, ומבקש כי יעתיר עליו הרבי בתפילה לפני שוכן מרומים שיזכה לישועה המיוחלת, ובנו יצא מבית החולים במהרה ללא כל צורך בניתוח.
החבר מיהר לעשות כך, ובינתיים בבית החולים המשיכו הרופאים בהכנות קדחתניות לניתוח. מיודענו, אבי התינוק, החזיק את הטלפון הנייד בסמוך אליו, תוך שהוא קורא מספר התהלים שבידו, ובד בבד ציפה לעדכון מחברו בהגיעו לציון הרבי. משהגיע החבר לציון, הקשיב האב לפרקי התהלים שיצאו מפי חברו ברגש, ומיד לאחר מכן לבקשה החמה שיצאה מפיו, בתוספת הצהרתו כי לא ידבר יותר בתפילה.

בינתיים נשלמו ההכנות לניתוח. האב המודאג נקרא ללוות את בנו הפעוט לצילום רנטגן נוסף, כנהוג במקרים אלו, כדי לוודא את מיקומו העדכני של הבורג. הילד הושכב על מיטת הצילומים, כשהאב מתבקש לאחוז בו עד לסיום התהליך.
בחדר הסמוך עמד הטכנאי ועיבד את הצילומים, ולפתע נפלטה מפיו קריאת התפעלות וחוסר אמון:
"לאא! לא יכול להיות! הבורג לא נראה כלל בצילום!".
הוא ביקש לבצע צילום חוזר, אולם התוצאות היו שוות, הבורג לא נראה בצילום כלל. עם הצילומים בידו, מיהר מיודענו לעבר הרופאים שכבר המתינו בחדר הניתוח, והללו לא האמינו למראה עיניהם. מדובר היה בעובדה בלתי סבירה ונוגדת את כללי ההיגיון: להיכן נעלם הבורג? דקות לאחר מכן התגלתה התעלומה: הבורג יצא באופן טבעי.

האב שהיה טרוד, מודאג ומותש, התפרץ מיד בבכי של התרגשות. התפילה הועילה. הקבלה המיוחדת פעלה את פעולתה והבורג יצא באופן טבעי בניגוד לכל הציפיות.
מבית החולים מיהר ונסע בעצמו לקברו של הרבי מלעלוב, ושם שוב התפרץ בבכי – הפעם של הודיה. הקבלה פעלה את פעולתה, הבורג שנבלע בפי התינוק, יצא מיד כאשר פיו של אביו נסגר לדברי בטלה בשעת התפילה.