נשיאה בעול

היה זה בשמחת נישואי בתו של מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. לאחר ימי השמחה, ניגש סבי, הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, ואמר כי חש שהשמחה היתה מיוחדת, כל הקהל היה נתון בהתרגשות עילאית...
הגיב לו הרבי: 'אומר לך את האמת, דווקא אני לא הצלחתי לשמוח כראוי...' סבי היה המום, ומבטו כמו זעק: 'למה? מה העיב על הרבי ביום שמחתו?!'
הסביר לו הרבי: 'לפני זמן מה, התייעץ עמי מישהו לגבי ניתוח מורכב. אחרי דיון ארוך ולמרות הסיכונים, הוריתי לו בנסיבות הענין לבצע את הניתוח, ושמחתי לשמוע אחר כך שאכן הניתוח הצליח. אלא שביקשתי ממנו לדווח לי מדי יום על התקדמות ההחלמה, וכבר כמה ימים חלפו ולא קיבלתי כל עדכון, עד שהתחלתי לדאוג ממש לשלומו...'

הרבי נשא את עיניו הטובות, והסביר: 'למרות שזו היתה שמחת נישואי בתי, לא הצלחתי לשמוח כראוי... דאגתי וחרדתי לשלומו של אותו יהודי, והדאגה העיבה על שמחתי ברגעים המרגשים ביותר...' - סיים הרבי...
כי כשאדם דואג ומרגיש את הזולת, הוא חי וחווה את דאגתם וכאבם של יהודים אחרים. וגם בעת שמחתו שלו - הוא אינו רגוע ושליו ולא מסוגל לשמוח, כי הוא חש שצערו של יהודי אחר הוא ממש שלו, כפי ששמחתו היא ממש שלו!

אחד הכלים הרצויים ביותר בחיינו, משהו שאנו לא פוסקים מלהתפלל עליו ולייחל לו, הוא הזכות לזכות לסיוע צמוד של הקדוש ברוך הוא, לסייעתא דשמיא צמודה. לכל אחד מאיתנו יש משימות לבצע, מטרות להשיג, רצונות למימוש. אנו עובדים ופועלים להגיע אליהם, אך אנו יודעים היטב כי עם כל הכבוד למאמצינו ופעולותינו, מה שקובע באמת את מידת ההצלחה - זה עד כמה אנו זוכים לסיוע שמימי שנותן לנו את ההצלחה בהגעה ליעדים, עד כמה סייעתא דשמיא תלווה אותנו.
השאלה שכולם עוסקים בה היא, איך זוכים לסייעתא דשמיא הזו. איך זוכים לסיוע צמוד ממרומים, איך מכוונים לכך שנחוש ונרגיש שה' איתנו, בכל פעולה, בכל מעשה, בכל דבר שאנו עושים. איך נזכה להגיע לכך שהקדוש ברוך הוא יהיה עימנו בכל פעולותינו, ובכך יבטיח את ההצלחה הנשאפת.

פרשת שמות חושפת את הסוד, ומעניקה את התגלית. הפרשה מספרת על גלות בני ישראל במצרים, העבדות הקשה, השעבוד המכביד, גזירות פרעה האכזריות. משה רבינו היה פטור מכל אלה בהיותו בן לשבט לוי, ובכל זאת - בחר בהתנדבות מלאה לסייע לאחיו, להחזיק את ידיהם, להיות איתם בצרה. משה רבינו לא בא רק לסייע לאחיו במובן הפיזי, אלא הפסוק מציין: 'וירא בסבלותם', ורש"י מדגיש שהכוונה היא ש'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם...'
מעבר לסיוע פיזי בנשיאת הבלוקים, ערבוב הטיט או העמדת מבני הפירמידה, זו השתתפות אמיתית וכנה בצער, הקדשת זמן ותשומת לב לתחושת הצרה בה נתונים בני ישראל, נשיאה בעול בתחושה הקשה שהם עוברים בארץ מצרים. משה רבינו הקדיש את עצמו לחוש את כאבם, להשתתף בצערם, להרגיש את צרתם!
והמדרש מגלה, כי לכן זכה למעמד ההתגלות האלוקית הנשגב בסנה, כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מתגלה אליו, ובוחר להטיל עליו להיות מנהיג ישראל והמוביל אותם משעבוד לגאולה ולקבלת התורה. המדרש מגלה שהבורא אמר שהואיל ומשה עזב את עסקיו וענייניו האישיים ובחר לחוות את כאב אחיו, להשתתף בצערם ולחוש את צרתם, לפיכך ה' עזב את כל עיסוקיו ובחר לדבר עמו, למנותו למנהיג ישראל הנצחי, ולהיות אתו לסייעו!

כי כשבורא עולם רואה יהודי הנושא בעול עם חבריו, משתתף בצערם וחי את שמחתם, כשיהודי חי וחווה את העובר על יהודים אחרים, ומקדיש זמן ותשומת לב להרגיש אותם ולחוש את העובר עליהם, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מסייע לו, פותח לו את כל השערים, מעניק לו כתף ויד להצלחתו.
הנשיאה בעול עם החבר, היא ערך עליון שפותח שער להצלחה בכל התחומים. זה גם אחד מקנייני התורה המובאים בפרקי אבות, כלומר - שהנשיאה בעול עם יהודים אחרים היא כלי ומפתח רב עוצמה לזכות בהבנת התורה, בקנין התורה, במדרגות ובמעלות התורה. כשיהודי נושא בעול עם חבריו, נפתחים לו השערים הרוחניים והגשמיים כאחד, והוא זוכה להגשים את שאיפותיו הכמוסות ביותר בזכות הסייעתא דשמיא הנצמדת אליו לסייעו!

להיות 'אח לצרה', זה לא תמיד קל. לפעמים, כששכן מתמודד עם מחלה במשפחתו, לא נעים לשאול, זה יוצר אי נעימות... אחרי אסון חלילה, במקרים רבים קל יותר להסתלק מהזירה, לא להיות שם ברגע הקשה והכל כך לא נעים... גם כשיהודי מתקשה מבחינה כספית, מי שאינו בר יכולת כספית לסייע - עלול להרגיש שעדיף לו לעצום עיניים, להתעלם, להשאיר את החבר במצוקתו לבדו, בלי לחשוב במה כן יוכל לסייע...
גם אם לא נעים להיכנס לתוך החוויה האישית פנימה, תמיד נוכל לחוש את העובר על החבר, ולחשוב איך בכל זאת נוכל לעשות משהו. אולי נוכל לערב גורם נוסף, אולי נוכל לשלוח מסר מחזק, אולי נוכל להתעניין בכנות ובכך לתת את התחושה ש'אנחנו אתו'. כשיהודי נושא בעול באמת - הוא תמיד ימצא מה לעשות כדי להקל, לחזק, להיות שותף בהקלה על הצער...

וגם בהזדמנויות שמחות - כשחבר עושה שמחה נוכל תמיד לשמוח עמו. להתרגש עמו ביום שמחתו, לחוש כאילו זו השמחה שלנו, להגיע מתוך רצון אמיתי וכנה להיות שותפים בשמחה, להשתתף בצהלה. אולי נוכל לשלוח עוגה לשבת, לשמח באימרה מעלת חיוך, אולי להפתיע באורח לא צפוי שנוכל להביא עימנו... עד שירגיש חברנו שנערכנו כאילו זו השמחה שלנו, אנו שמחים ומודים ומאושרים על שמחתנו שלנו - בכך שהחבר עושה היום שמחה!
זה משהו עמוק שכדאי להחדיר לתוך הנפש, להטמיע בתוך הלב. אנו לא אסופת יחידים, אנו אומה מאוחדת ומיוחדת, שכל אחד יכול להרגיש את השני, לחוות את העובר עליו, לחיות את המתרחש במחיצתו. הבה נכניס יהודים נוספים לליבנו, הבה נצטער בצרתם ונשמח בשמחתם, ונזכה ששערי שמיים ייפתחו בפניו, וסייעתא דשמיא תתלווה בקביעות לכל מעשי ידינו!