פרשת ויקהל

פרשת ויקהל מתחילה מיד עם הציווי על שמירת השבת. ויש כאן להתבונן, אחר חטא העגל משה עולה לבקש רחמים על עם ישראל במשך ארבעים יום, ויורד. ושוב נקרא אל הקב"ה לעלות לקבל את הלוחות השניות, ואכן משה עולה בראש חודש אלול ויורד אחר ארבעים יום ביום הכיפורים, עם הלוחות השניות, ואז יש לו כבר את הבשורה הנפלאה "סלחתי כדברך" וכפי שכותב רש"י בפרשת עקב שבשורה זו נאמרה ביום כיפור לפני ירידתו מההר, ומשה לא מספר את הבשורה הזאת לעם ישראל אלא מיד למחרת מקהיל את כולם, והדבר הראשון שעליו היו מצפים העם לשמוע, הוא: מה הקב"ה אמר, האם סלח? ומה הלאה? אבל משה רבינו מיד פותח "אלה הדברים אשר ציוה ה'... ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש". ומדוע? הרי את הציווי על שמירת שבת כבר שמעו אותו במעמד הר סיני, וגם לפני כן כשהיו ב'מרה' דברו איתם על שבת. ומה הדחיפות כאן לדבר שוב מיד על השבת.

והנה מצינו בחז"ל שאמרו (שבת קיח) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור של אנוש, מוחלין לו על עוונותיו. והביאור בזה מבאר בספר "אזנים לתורה" כי השבת היא מסוגלת להשריש את האמונה בלב שומריה, ולכן אמרו 'כל השומר שבת כהלכתו' לא די בשמירת שבת עראית ורק כדי לצאת ידי חובה, אלא 'כהלכתו'. עם כל דקדוקיה ופרטיה. השבת משרישה בלב האדם אמונה. הנה לפי תפיסת אנשי העולם, העבודה היא שמביאה לאדם את הפרנסה, ולכן קשה להם להפסיק את העבודה ביום שבת, כי נדמה להם שאילו היו עובדים בשבת היו מרווחים עוד סכום. ובודאי שלא יכולים להבין את המושג שהשבת היא מקור הברכה לימות החול. ודוקא מי שלא עובד בשבת יש לו ברכה בימות החול בעבודתו. תפיסה זו באה מפני שאנשים אלו חיים בלי האמונה. אבל המאמין יודע שיש בורא עולם שהוא המנהיג ומפרנס את כל ברואיו ודואג לכל נברא ונברא לתת לו את מחסרו, והעבודה רק אמצעי שדרך השתדלות זו האדם מקבל את פרנסתו. ובודאי שאם יחיה אדם במחשבה זו, בנקל ידע שדוקא השבת היא מקור הברכה, וכשאדם שובת בשבת הרי הוא מאמין בחידושו של העולם בידי הבורא בכל עת ורגע.
כשנדייק בפסוק נראה שהדברים הללו מפורשים בכתוב הנה נאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" הרי המילה מנוקדת 'תֵּעָשֶׂה' ולא 'תַּעֲשֶׂה'. והטעם לזה כי '"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה' התורה באה לומר גם כאשר בששת ימים אתה עושה מלאכה, תחוש ותרגיש שלא אתה הוא העושה את המלאכה אלא היא נעשתה מאליה.

ומעתה נבין מדוע דוקא לאחר שירד מההר תיכף ומיד הזהירם שוב על מצוות השבת, כי חטא העגל נבע מחוסר אמונה, הם אמרו 'אשר העלוך' כאילו יש כמה שותפים בהנהגת העולם ח"ו. הם רצו לראות איזו דמות וצורה שתעמוד מול עיניהם ותדריך אותם. ולכן התשובה לזה היא 'שמירת השבת כהלכתה' שבזה ישתרש בלבם את האמונה השלימה. ובאמת שהתוכן פנימי של השבת הוא להכנס לתוך העולם הרוחני. רש"י בפרשת יתרו מבאר את הפסוק 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' - כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה. ע"כ. כלומר שביתת השבת אינה רק באי עשייה, אלא יש לצרף לה גם שביתת המחשבה אפילו לא להרהר, כי מנוחת השבת מחייבת שכל המלאכה תגמר בששת ימי המעשה, שהאדם יהיה פנוי לעיסוקי התורה להתחברות הרוחנית, שאליה אינו מגיע בששת ימי המעשה. ולפיכך בשבת מקבל האדם נשמה יתירה, שעם הארה זו יוכל יותר לקבל השגות רוחניות.