פרשת ויחי

בתחילת הפרשה מספרת התורה כאשר יעקב אבינו היה חולה בא יוסף לבקרו והביא עמו את שני בניו, מנשה ואפרים. ומודגש בפסוק שכאשר יעקב ראה אותם הוא שאל את יוסף "מי אלה", ויוסף השיב לו "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה" ורק לאחר מכן אומר יעקב ליוסף "קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם". וכבר שאלו המפרשים שענין זה מאוד תמוה, הרי יעקב חי במצרים שבע עשריה שנה, ויוסף היה בא מידי פעם לבקרו עם נכדיו אלו, והאיך יעלה על הדעת לומר שעדיין אינו יודע מי הם אפרים ומנשה. ובפרט אפרים שהיה יושב ולומד תורה עם סבו וכפי שכתב רש"י בהמשך הפרשה.
רש"י ז"ל הרגיש בזה ולכן ביאר כך: ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה. "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה. ועל זה ענה לו יוסף כפירש"י הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש.

ועדיין יש להבין אמנם נכון שעתידים לצאת מהם אנשים שאינם הגונים כל כך, אבל הרי גם עתידים לצאת מהם אנשים חשובים מאוד, יהושע בן נון עתיד לצאת מאפרים, וגדעון יצא ממנשה, וכפי שיעקב בהמשך אומר ליוסף "אולם אחיו הקטן יגדל ממנו" ומפרש רש"י: "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל" שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב"ה עושה נס על ידו. "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. ואם כך מה יש בזה אם יצאו מהם אנשים שאינם הגונים.

בספר 'ארשת שפתינו' כותב שיש הבדל גדול בין בני יעקב, לבין אפרים ומנשה נכדיו. כל השבטים היו במשך השנים במצב של בריחה מן הרע, ושמירת הקיום הרוחני כפי שלמדוהו בבית יעקב. השבטים נולדו בבית לבן הארמי, וכבר שם למדו כי מכאן צריך לברוח, כי לבן הוא עובד עבודה זרה ומבקש לעקור את הכל וכי יש להזהר מפניו משנה זהירות. השבטים בורחים מפני עשו הרשע ולומדים פרק נוסף בזהירות קודם הפגישה הגדולה בין יעקב לאחיו עשו. ולאחר מכן אי היענות לעשו להתלוות לבית יעקב, וכפי שאמר יעקב "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה". הבריחה משכם אחרי זוועת מקרה דינה, וכן הזהירות בישיבה במצרים במקום מבודד שלא תהא עליהם שום השפעה שלילית מפני התרבות הקלוקלת תרבות אנשים חטאים. הבריחה התמידית הזאת חיזקה אותם חישלה אותם בזכותה עמדו בכל הנסיונות הקשים שעמדו בפניהם כל הזמנים.

לעומת זאת אפרים ומנשה נולדו בבית המלכות, אביהם יוסף הוא השליט וכל אשר יחסר להם יקבלו עד תום. הם נולדים בבית המלכות שבארץ מצרים מדינה מושחתת ומקולקלת. ואם אבא מלך במצרים משמע זה בסדר, משמע אנחנו במקום טוב, משמע אנחנו ככל ילדי מצרים, רק שלנו יש יותר, כי אנחנו בבית המלך. כפית של זהב בפיהם, ומעולם לא הרגישו את צער הבריחה מפני הרע הרוחני או הגופני, הם בטיבורו של עולם יושבים. ולכן סבר יעקב אבינו מי יודע אם לא בגלל זה אלה הפירות שיוצאים מהם בעתיד. כי מי שאינו יודע לעמוד בנסיונות גם אם זה בגלל שמעולם לא נתקל בהם, הרי ממילא פירותיו באושים, שהרי המשפחה חשה שמצרים היא המקום היא גם מקום טוב, כולם שווים וצריך להיות כמו כולם. ועל כן שואל יעקב מי אלה שאינם ראויים לברכה. כל זה כמובן מה שנראה עפ"י השכל וההגיון שכך צריך היה להיות. ועל זה עונה לו יוסף כי אף שהם נולדו במצרים, אך הם יודעים היטב כי הם מתנת אלקים, יוסף השתדל בכל מאודו להעניק להם את החינוך שהוא עצמו קיבל בבית יעקב ובמסירות נפש יתירה. ולכן כשיעקב שומע כך הוא אומר קחם נא אלי ואברכם.