פרשת בא

בפרשה אנו לומדים על דיני הפסח שנאמרו למשה בעת יציאת בני ישראל ממצרים. אחד הדברים שנאמרו שם "ושמרתם את המצות" מכאן למדו חז"ל שצריך להזהר ולהזדרז בעת עשיית המצה שלא תבוא לידי חימוץ וזהו פשוטו של הפסוק. אולם רש"י מביא את דרשת חז"ל: רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד. ע"כ. ולכאורה עלינו לברר מה ההשוואה בין הזריזות הנחוצה בעשיית המצות בהן קיים חשש של חימוץ העלול לגרור בעקבותיו חשש של איסור באכילת המצה, לבין הזריזות הנדרשת בעשיית המצוות ואיסור החמצת זמנן, הלא בפשטות מלבד הדמיון החזותי בין המילה 'מצות' לבין המילה 'מצוות' אין כל שייכות בין השתיים.

בספר 'מקדש הלוי' מבאר כי עומק גדול לימדונו חז"ל בדרשה זו. שכן הם ביקשו להבהיר לנו שכאשר אנו דוחים ומחמיצים את המצוות, אין זו פגיעה רק בזמן קיום המצוה, ואין כאן רק איחור בקיום חובתנו. אלא שעלול הדבר לשנות באופן מהותי את כל טיבה של המצוה מן הקצה אל הקצה. כשם שאדם המשתהה באפיית המצות עלול לגלות שבמקום שתהיה בידו מצה בה יכול הוא לקיים את מצוות בוראו יש בידו חמץ אשר איסור גמור יש באכילתו ואף חייבים עליו כרת, כך גם האדם המשתהה בקיום המצוה עלול לגלות כי במקום מצוה יש כאן עבירה. והיינו שעצם מהותה של המצוה משתנה ולא רק פרט מפרטי קיומה.

וכאן חובה עלינו להתעורר באי אלו מצוות בהן שכיח במיוחד השיהוי והעיכוב. כמו לדוגמה 'מצוות התפילה' כאשר אדם מבקש ליסוע ברכבת הוא אינו מאחר אפילו לא ברגע אחד, הוא מקפיד להגיע בזמן ואפילו מספר רגעים לפני הזמן, בכדי שחלילה לא יאחר את השעה ולא יפסיד את הרכבת. ובכן מדוע הגישה כלפי התפילה שונה לחלוטין, מדוע כאן אנו מרשים לעצמנו לאחר מעט, ובודאי שאיננו מקפידים להגיע מספר רגעים לפני שעת התפילה, האם התפילה חשובה פחות מהנסיעה ברכבת? האם החמצת מצות התפילה, חמורה פחות מהחמצת הרכבת. הרי יבוא כל אחד מאתנו חשבון עם עצמו כאשר הוא מאחר לתפילה ועליו להשלים את אשר החסיר האם הוא עדיין יכול לכוון בכל מילה כראוי, הלא לב יודע מרת נפשו ובודאי מכיר כל אחד מאיתנו בכך שאיחור לתפילה גורם לכך שאפילו לבטא כל מילה כראוי הרי זו משימה קשה.

כמו כן לעניין 'קבלת שבת' והדלקת נרות בזמן, הרי לפעמים בזמן קצר אדם יכול להפסיד את מצות 'תוספת שבת', ולהכנס אפילו לספק חילול שבת, או לחילול שבת גמור, אם לא יתבונן ויכין את עצמו בזמן הראוי לשבת. ואז תהפך התפילה מ'מצוה' ל'עבירה' חלילה, מ'מצה' ל'חמץ'.
ואמנם על דרך דרוש ניתן להוסיף כי אם נשים לב נמצא שאותיותיה של המילה 'חמץ' זהות לאותיותיה של המילה 'מצה' להוציא ה'חי"ת' המוחלפת ב'ה"א' אם נרצה נוכל להגדיר זאת כי אותו קו קטן המשלים את האות 'ה"א' ועושה אותה ל'חי"ת' הוא אשר מבדיל בין חמץ גמור שנענש האוכלו בכרת לבין ה'מצה' שמקיימים על ידה את מצות היום. ללמדנו כי הבדל קל כקוצו של יו"ד הוא המבדיל בין פסגת המעלה לתכלית החסרון.