פרשת תצוה

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר...
רש"י מביא 'כתית למאור - ולא כתית למנחות'. פשוטן של דברים שדוקא למנורה צריך לקחת את הטיפה הראשונה של השמן, אבל למנחות אפשר להשתמש עם הטיפות השניה והשלישית, למרות שאינם משובחות כל כך כמו הטיפה הראשונה.
אך בעלי הדרש הוסיפו כאן רמז נוסף: 'כתית' מלשון לכתת את רגליו, ובא הרמז לומר שבכדי לזכות 'למאור', צריך לכתת את רגליו ממקום למקום בכדי ללמוד תורה, ולא יאמר אם אין בתי מדרש קרוב אלי לא אלך ללמוד, אלא יכתת רגליו למקום רחוק בכדי ללמוד תורה ומוסר. אבל 'למנחות' כאשר רוצה פרנסה יותר מרווחת, לא צריך לכתת רגליו למקומות רחוקים, אם יכול להסתדר עם פרנסה מקומית.
ומסופר אודות ענין זה: אל ה"חפץ חיים" בא יהודי לשאול בעצתו ולקבל ברכתו מאחר וברצונו לעקור ממקומו. שאל אותו החפץ חיים "כלום חסר לך מאומה במקום זה? " ענה היהודי "אמנם לא חסר לי מאומה אלא שאני רוצה להצליח יותר, ומקומי נהיה צר". אמר לו ה"חפץ חיים" בהלל אנו אומרים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". אבל יש שינוי ביניהם, בעוד שב"אנא ה' הושיעה נא" אנו מנענעים את הארבע מינים, ב"אנא ה' הצליחה נא" אין מנענעים. והלימוד מזה שרק כאשר אדם זקוק לישועה כי הגיעו מים עד נפש, אז צריך לנוע ממקומו. אבל כשמדובר בבקשה ורצון להצליח בלבד עליו להישאר במקומו. (להודות ולהלל)  

וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן...
יש לדקדק מדוע בשאר בגדי כהונה נאמר 'ועשית', ואילו באפוד נאמר 'ועשו'. בספר 'חכמה ודעת' מבאר על פי מה שאמרו במדרש: מדוע בארון כתיב 'ועשו' ובכל הכלים נאמר 'ועשית' ותירץ המדרש: אמר הקב"ה יבואו כולם ויתעסקו בארון שיהיה להם חלק בתורה. ולפי זה יש לפרש גם באפוד, שהיו בו 'אבני שהם' שחקוק בהן שמות כל השבטים, והיינו להראות שכל עם ישראל הם כחטיבה אחת לפני ה', ולכן כולם עסקו בו דוקא. והביאור בזה שעם ישראל הוא חטיבה אחת לפני הקב"ה, שיהודי הנמצא כאן קשור ליהודי אחר שבסוף העולם, כגון באוסטרליה וניו זילנד, וכל אחד חייב להרגיש את חובתו כלפי אחינו בכל מקום שהם. ולכן באפוד דוקא כולם עשו ונתאחדו על ידו. (חכמה ודעת)
רש"י ז"ל כותב הסבר על אופן עשיית האפוד, ומקדים: לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר.. חגורה שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים. וכו'. ע"כ. וכבר שאלו המפרשים מדוע רש"י ז"ל כותב כאן 'ולבי אומר לי'. ועוד מדוע כתב רש"י לדמות לסינר שחוגרות השרות כאשר רוכבות על הסוסים. ומסבירים על פי המעשה הידוע שפעם כאשר יצא רש"י מבית המדרש פגע באשת השר שבאה מולו רכובה על סוס, והיה הדבר קשה מאד בעיני רש"י מדוע וכיצד יתכן הדבר שעיניו הקדושות והזהירות יתקלו באשה זאת, ובדבר פרוץ זה. והנה לאחר זמן כאשר יגע רש"י וטרח לתאר את תבנית האפוד וכפי שהוא עצמו כותב לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, אז אמר לו לבו כי לא לחנם זמנו לו מן השמים את תמונת אותה אשת שר הרכובה על הסוס אלא להראותו את הסינר שהיא חוגרת באותה שעה, ועי"ז יוכל לתאר את תבנית האפוד. ומזה יש ללמוד שאם מראים לאדם מהשמים איזה דבר כנראה שיש לו איזה לימוד מאותו דבר, ולא לחינם הראו לו דבר זה. (לדעת חכמה ומוסר)

וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת.. בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת..: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה..
יש להתבונן מה הענין שהקטורת תהיה בעת  הדלקת הנרות. בספר 'דרש משה' מבאר הגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל שהנה מבואר בגמ' (יומא לט) שאף שקטורת היתה נעשת בחשאי, מ"מ היה ניכר בעולם שהכהן הקטיר קטורת, שהרי היה ריח הקטורת מגיע עד יריחו ולא נצטרכו לבושם בירושלים. עוד מבואר שהדלקת המנורה מרמזת על אור התורה והשפעתה בעולם.
והלימוד מזה כי כאשר האדם שהוא מתנהג ע"פ דרך התורה בכל כוחו, שיודע שרק זהו עיקר חיי העולם, אז אף שאינו מדבר כלום, כבר למדין ממנו אף למרחוק, כמו הקטורת שאף שהיתה נעשת חשאי אבל היתה לה השפעה למרחוק. כך גם אור התורה אף שנעשה בפנים ההיכל, האור מתפשט החוצה עד למרחק רב. ולכן שניהם נעשו באותו זמן, להורות כי לשניהם יש את אותו כח להשפיע למרחוק. וכמו שמצינו אצל שמואל הנביא (ש"א יט יח) שדוד ברח אליו מפני שאול, ושלח שאול שליחים להביא את דוד, וכאשר הגיעו שליחי שאול לשמואל שרתה עליהם רוח נבואה והתחילו להתנבא, וגם שאול עצמו הלך לשמואל, ובהגיעו לשם גם עליו שרתה רוח נבואה והתחיל להתנבאות, וישב שם בשלום ושלוה עם דוד. אע"פ שהוא בא לרדוף אחר דוד להכותו, עם כל זאת כאשר הגיע ליד שמואל הנביא נהפך לאדם אחר, כי אצל שמואל אין קנאה ושנאה, ובראיית פני שמואל ודרכיו נעשים מושפעים לטובה. (דרש משה)