פרשת אמור

בתחילת הפרשה כותבת התורה את הדינים המיוחדים שיש לכהנים, ובינהם הדין שאסור לכהן להטמא למתים, אולם כאן יש הבדל בין כהן הדיוט לכהן גדול. לכהן הדיוט מותר לו להטמא לשבעת הקרובים, והם: אביו ואמו, לבנו ולבתו. לאחיו ולאחותו הבתולה. ולאשתו. לעומת זאת לכהן הגדול אסור לו להטמאות אפילו לאחד משבעת הקרובים הללו, והכתוב מבאר "כי נזר אלוקיו על ראשו". ומצינו גם בדיני הנזיר שכל ימי נזרו אסור לו להטמאות למתים, ושם נאמר שאסור לו להטמאות גם לשבעת הקרובים. כלומר שיש לנזיר קדושה בימי נזירותו כמו כהן גדול שאסור לו להטמאות לשום מת. וכבר עומדים המפרשים להבין מדוע נתנה התורה לנזיר דין כמו כהן גדול.

מובא מבעל 'האבני נזר' האדמו"ר מסוכטשוב זצ"ל שביאר כך: מה שאדם נעשה כהן אין זה בזכות עצמו, אלא בזכות זה שהוא בן למשפחת לוי, ולשבט לוי כבר מבואר בפרשת ויצא ברש"י בשם 'מדרש אגדה' ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי. עכ"ד. ולפי"ז הדבר ברור שהכהן נהיה כהן בזכות המשפחה שלו, בזכות זה שאביו כהן, וזקנו כהן, והוא צאצא לשבט הכהנים עד לוי שהיה ראשון שקיבל כ"ד מתנות כהונה. ומאחר וכל כהונתו היא בזכות שייכותו למשפחת הכהונה על כן גם אמרה תורה שאם אחד משבעת הקרובים הכי קרובים אליו, נפטר יכול הוא להטמא להם, כי בזכות המשפחה שלו הוא כהן.

אבל נזיר הלא אינו נזיר בגלל אביו או בגלל משפחתו, אלא הוא נזיר בגלל שהוא עצמו קיבל על עצמו נזירות ואין לזה שום שייכות למשפחה. ועל כן קבעה תורה שאין לו להטמא לאף אחד מן הקרובים. כיון שנזירותו אינה באה מכוחם. וזה הקשר בין הנזיר לכהן גדול, כי גם כהן גדול אף שעצם כהונתו באה אצלו מכוח משפחתו והשתייכותו לשבט הכהונה, אבל התמנותו לכהן גדול אין לה קשר עם משפחת הכהונה אלא ההתמנות היא בזכות אישיותו, ובזכות זה שמידותיו עונים על כל מה שחז"ל קבעו שראוי שיהיה לכהן גדול, אשר על כן גם כהן גדול אינו מיטמא לאף אחד וגם לא למשפחתו הקרובה.

ומוסיף על כך בספר 'סוכת דוד' שאנו יכולים ללמוד מכאן מה גודל מעלת מי שעושה מעשה ברצון עצמו ובבחירתו להתעלות בעבודת ה' עד שיש לו כבר מעלה כמו כהן גדול, ואע"פ שהנזיר עשה רק איזה מעשה קל בעצם שהפריש עצמו מן היין ותיקון שער ראשו, אבל עצם הנזירות הוא שקיבל על עצמו קיבל עליו שיהא מובדל ומופרש מהגשמיות ויעסוק ברוחניות עד כדי כך שהפריד עצמו מדרך חיי החברה, זהו עבודה גדולה שנותנת בו קדושה רבה ונותנין לו קדושה מהשמים. מכיון שהוא רק פנה במחשבתו ועשייתו להתנהג בדרך הפרישות כבר קנה בנפשו כח קדושה מיוחדת.
ולעומת זאת אנו יכולים ללמוד את ההיפך הגמור מסוף הפרשה מפרשת המקלל, שם שאלו חז"ל מהיכן יצא? והשיב ר' לוי יצא מעולמו. והסביר בזה הגה"צ ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, כי אדם שגדור על ידי משפחה וחברה טובה אינו יכול להדרדר בפעם אחת להגיע לדרגה נמוכה עד כדי כפירה בה'. ולכן שאלו מהיכן יצא? ועל השיב ר' לוי 'מעולמו יצא' כלומר הוא ניתק את עצמו מעולמו, מסביבתו מכל הגדרים השומרים עליו וכך קרה מה שקרה. אלא שכאן נשאלת השאלה איך ניתק את עצמו, וכי באמצע המדבר בתוככי המחנה הקדוש אפשר לעזוב את הכל ? על זה מביא רש"י את דברי ר' ברכיה מפרשה של מעלה יצא. פרשת לחם הפנים, אמר דרכו של מלך לאכול פת חמה שמא פת צוננת של תשעה ימים? כלומר הליצנות היא שהביאה אותו למצב זה היא שניתקה אותו מעם ה' וגרמה לו שיהא מופקר לחלוטין. כי ברגע שהופך אדם להיות 'לץ' לא יועילו לו שום גדרים בעולם, לא הסביבה, לא המשפחה, ולא הלבוש ישמרו עליו, כי כח הליצנות יתגבר על כל אלה.