פרשת ויקרא

ספר ויקרא הוא ספר הקורבנות. ויש להתבונן מדוע ספר זה שעוסק בדיני קורבנות הוא הספר האמצעי שבחמשת החומשים. ומצינו באמת במדרש שיר השירים (והובא ברש"י על הפסוק בשיר השירים) 'מעיו עשת שן' - זה תורת כהנים הניתן באמצע חמשה חומשים כמעיים הללו שהם נתונים באמצע הגוף. ע"כ. הרי שיש בזה ענין שספר זה ניתן באמצע החומשים להורות לנו שהוא כאמצע הגוף, שהינו חלק שהנשמה תלויה בו, כך גם הקורבנות הם חלק חשוב ויסודי בתורה, כאמצע הגוף.

המפרשים שאלו: מדוע נקרא הקרבן 'קרבן' ולכאורה אם המטרה שבהקרבת קרבן היא להגיש מתנה לה', כאילו באנו לפייס את הקב"ה, על העוונות, א"כ היה צריך לכנות את הקרבנות בשם 'מתנה' או 'תשורה' ומדוע  התורה בחרה דוקא בשם 'קרבן'.
ה'אור החיים' מבאר שהתורה נתנה לקרבן תפקיד שונה לחלוטין, הוא בא לקרב את האדם אל ה'. כי על ידי החטא מתרחק האדם מה' ומגביר את כח הבהמי הגשמי שבו לעומת החלק הרוחני, ואילו ע"י הקרבן אנו מבטאים את הכיוון ההפוך, רצונו של האדם המקריב להעלות את הנפש הבהמית לדרגה רוחנית, לקדש את כל ישותו לעבודת ה'.

ואמנם ניטל מאתנו בעוונותינו מכשיר נפלא זה, ואין באפשרותנו להתקרב אל ה' באמצעות הקרבנות, אבל אין זאת אומרת שלא נוכל למצוא דרכים אחרות כדי להשיג מטרה זו, חובה עלינו לשאוף בכל מצב ובכל דרך להגיע לפחות למה שאפשר להגיע לפי מצבנו אנו, עלינו לזכור ללא הרף שזו חובתנו בעולם וחובתו של כל יהודי להתעלות על הבהמיות להתקדש ולהטהר. ולא על עצמנו בלבד נאמרו הדברים, אלא כשם שאנו מצווים לקדש את עצמנו, כך עלינו לקדש גם את סביבתנו את הכלל כולו.

עוד מביא הרב פינקוס את דברי חז"ל במדרש שוחר טוב על הפסוק 'למנצח על שושנים לבני קרח' משל למלך שנכנס למדינה ובאו בני המדינה לעשות לו עטרה של זהב מקובעת באבנים טובות ומרגליות, יצאו ואמרו להם אין המלך מבקש עטרה של זהב. יש כאן שושנים. כך קרח ועדתו אומרים מבקש הקדוש ברוך הוא מחתות של זהב, ואמר להם הקדוש ברוך הוא: 'לי הכסף ולי הזהב', ומה אני מבקש של שושנים. אמרו בני קרח: אנו שושנים. אמר להם הקב"ה נצחתם, הוי 'למנצח על שושנים שיר ידידות'. ע"כ. כלומר לשושנים ישנה משמעות עמוקה יותר מאשר הכסף והזהב. המלך לא צריך כסף יש למלך אוצרות שלמים של כסף. המלך מבקש מנתיניו שיביאו לו דבר שמבטא עומק, פרחים! כי הפרחים מבטאים שההערכה למלך היא של צומח, דבר פורח לא דומם. אולם ישנו סוג של מתנה שהיא נעלה ועמוקה יותר, 'מתנה של חי'. היא הביטוי העמוק ביותר שקיים בעולם. כי מרומז בה שהקשר איננו רק יקר כמו יהלום, ולא רק צומח ופורח כמו פרח, אלא כמוה כהכרזת הנותן על אהבת המקבל בכל דם לבבו. זהו עניינו של הקרבן בעצם כשאדם עבר עבירה ואפילו בשוגג, לא שייכים בזה פיוסים, ומעתה חייו אינם שווים מאומה. כדי לבטא זאת הוא לוקח קרבן ושופך את דמו על מזבח האהבה, כאילו נשרפים רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו זהו ביטוי של אהבה שאין דומה לה.