פרשת שלח לך

פרשת המרגלים יש בה הרבה לימודים מעשיים לחיי היום יום. המפרשים עמדו על אחת מהשאלות כיצד דור שלם נסחף למצב של איבוד האמונה, ובפרט אחרי כל הניסים שראו עיניהם, עשרת המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, ירידת המן. וכאן בפתע הכל נשכח, המרגלים אומרים שהעם שם חזק וגיבורים, וכבר כל הניסים שראו התפוגגו והלכו.  
הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל מבאר שעיקר חטאם של דור המדבר היה 'מחסרון אמונה' וזה מפני ש'האמונה' שהיתה להם לא באה להם בעמל ויגיעה עד שהבינו בעצמם ונקבע בלבם, אלא משום שראו הנסים והנפלאות. לכן יותר ממה שראו, חטאו שלא להאמין, וחשבו שאף שנגד פרעה עשה הקב"ה נסים ונפלאות אבל נגד ל"א מלכים והענקים שעדיין לא ראו, לא האמינו ואמרו שחזק הוא כביכול ממנו. וזו תוצאה של אמונה הבאה בדרך הקלה.

ישנו משל מפורסם על "תחרות מטפסי הרים" אנשים משקיעים שנים רבות לעמול בכדי שיגיעו לפסגתו של הר גבוה ומחודד, רבים מהמנסים לעשות כן נופלים באמצע עלייתם ואבריהם מתרסקים. מעשה היה שאחד טרח ויגע ואחרי תלאות רבות הגיע ברומו של ההר, והנה כשהגיע הופתע למצוא שם ילד קטן מקפץ, וממש נתעלף מרוב תדהמה איך הגעת לכאן? ענה לו הילד: תנוח דעתך, לא בכוחות עצמי הגעתי לכאן, אלא אני נולדתי כאן על פסגת ההר. והנמשל מובן: עם ישראל כשיצאו ממצרים הקב"ה העלה אותם לפסגות ראו ניסי ניסים, אבל הם לא עמלו על כך כלום, ולכן לא נקבעה בלבם פנימה האמונה.  
בספר 'ארשת שפתינו' מוסיף בזה לבאר על פי זה כשבני ישראל חטאו בעגל נאמר שם בפרשת כי תשא 'סרו מהר מן הדרך', והדבר הוא פלאי מה זה "סרו מהר מן הדרך". אבל התורה רצתה כאן ללמדינו שלמרות שראו בעיניהם נסים ונפלאות שעין לא ראתה כמותם מאז ועד עתה, ואפילו שפחה ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא, בארה של מרים היה איתם בנסיעתם ארבעים שנה, מן אכלו ארבעים שנה, וכך גם באכילת השלו. עמוד האש האיר להם בלילה, ועמוד הענן ליוה אותם וישר להם את הדרך ביום, כך זה נמשך בכל השנים, ועוד אין סוף של נסים שראו בחוש, ואשר יכלו למשש את הנסים בידיהם אבל כל זה לא הספיק. וכל זה רק מדבר אמונה, אבל לא מחדיר את האמונה למוח ולשכל, כל זה עדיין לא נוטע אמונה בלב. זו אמונה שבאה בדרך קלה ויכולה גם לברוח ברגע אחד, ועל זה נאמר בתורה 'סרו מהר מן הדרך'. כי זאת יש לדעת על אמונה חזקה ואמיתית שתהיה קנין בלב ובנין שלם ואמיתי יש לעבוד עבודת אמת כדי שתיהפך לקנין עדי עד.

ובזה נבין גם מדוע המושג 'זכר ליציאת מצרים' הפך לחלק בלתי נפרד מהתפילות שלנו, מקריאת שמע, מקידוש, ועוד מצוות רבות. וכל זה חלק מעבודת האמונה המוטלת עלינו. כל תפילת 'עזרת אבותינו' היא עבודה של אמונה. כמו "אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, אמת ממצרים גאלתנו ה' אלקינו, מבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת, וים סוף להם בקעת וזדים טבעת וידידים העברת", הכל אמונה מוחשית, הכל לימוד יום יומי של אמונה עוד אמונה ועוד לימוד של אמונה כך כל החיים ורק כך האמונה הופכת להיות לחלק מן האישיות חלק בלתי נפרד מן האדם, וכל מהותו תהא אמונה שלימה ואמיתית. כי זה הכלל אמונה דורשת עבודה, אמונה אינה נקנית במתנה, רק בעבודה תמידית בתפילה ובלימוד מוסר.