הריקוד המופלא

עוני גדול ודוחק רב, שררו בביתו של הרה"ק רבי אורי מסטעליסק זי"ע. בקושי היה בבית לחם לפי הטף, הבית היה נראה כחורבה של ממש, ולא היה בנמצא פרוטה לפורטה. אך לא בעיות גשמיות יפריעו את רבי אורי משמחתו הקורנת מעבודת השם, וכך המשיך רבי אורי בעבודתו בקודש למרות העוני והמחפיר וחוסר התנאים...
אך ההשתדלות הרי מוטלת עליו, ולפיכך קם רבי אורי ונסע לעיר הגדולה. הוא תיכנן לשבות שם, ואחרי כמה ימים לשוב לביתו שבעיירה. במהלך שהותו בעיר, הגיעה שמועה מזעזעת ומבהילה: שריפה גדולה פרצה בעיירה, שריפה שהפכה את בתי העיירה למאכולת אש בזה אחר זה. בתים רבים נשרפו ונכחדו, ביניהם גם ביתו של הרבי, שקירותיו וקורותיו הפכו לשאריות פיח שחורות...
מקורבי הרבי החליטו, כי כדאי להמתין מלבשר לרבי את בשורת האיוב. הן בניסי ניסים לא נפגע איש, ואת הצער והכאב על שריפת הבית - ניתן לעכב כמה שניתן. הם דחו את ההודעה המצערת עוד ועוד, עד שרק בדרך בחזרה הביתה, כשהבינו כי אין עוד מנוס, יצרו בהלה מרובה בפונדק הדרכים בו שהו, ובתוך כדי המהומה החלו לרמוז על שריפה שפרצה בעיירה, ואיש אינו יודע מה עלה בגורל הבתים. להפתעתם הרבה, הרבי לא נע ולא זע, כאילו השריפה שבעיירה אינה נוגעת לו...

הבינו המקורבים כי אין ברירה, והחליטו כי אין מנוס מלספר את העובדות לאשורן. הם קרבו אל הרבי והחלו לדבר בזהירות, כמבקשים להקל על הרבי לעכל את הבשורה הקשה. בתחילה החלו ברמזים, ורק כשהתברר שהרבי אינו מתרגש מהם, סיפרו במילים מדודות: 'צר לנו לבשר, אך לפי הנתונים ששמענו, במהלך השריפה הגדולה ניזוק ביתו של הרבי...'
אך שוב לא נע אף שריר בפניו של הרבי, הידיעה לא היכתה אותו בהלם והוא לא נסער ולא ביקש פרטים. לפיכך הוסיפו ואמרו: 'וייתכן גם, וכך אומרות שמועות מבוססות, שביתו של הרבי נשרף כליל הפך למאכולת אש. מהבית שהיה פעם כל רכושו של הרבי - לא נותר דבר!' - קבעו בצער.
אך שוב, להפתעתם, הרבי כלל לא התרגש מהמידע, והמשיך כמעשה שיגרה. הם הביטו בו המומים, ראו כי הידיעה המצערת כלל לא השפיעה עליו, לא העכירה את מצב רוחו ולא גרמה לו לבהלה. המקורבים הופתעו מאוד, ולא האמינו כי יכול בר אנוש לשמוע מידע כה דרמטי על שריפת ביתו שהיה כל רכושו, ולא להגיב בכלל, כאילו אין הדבר נוגע לו כלל...

אך הפתעתם שברה שיא נוסף, כשהתקרבה העגלה המקרטעת אל בית הרבי, ומחלונותיה נשקפו האודים העשנים, שרידי הפיח והאפר שנותרו אחרי ככלות השריפה הגדולה. עיניהם נקרעו בתדהמה ונשימתם נעתקה, כשראו את הרבי יורד מהעגלה, פוסע מעדנות אל עבר מה שהיה ביתו, ולנוכח המחזה הנורא שנגלה לפניו - - -
הוא פשוט נושא רגליו, ומתחיל לרקוד!
הם עומדים סביבו בחצי גורן עגולה, המומים, מבולבלים. בזה הרגע ראה הרבי את בשורת האיוב ניצבת למול עיניו, הביט במו עיניו בזוועה שהתחוללה, הבחין כי נותר דל ואביון עוד יותר משהיה, בחוסר כל ממש. וכיצד הוא מגיב? מה הוא עושה? פשוט עומד ומרקד בהתרגשות, מוחא כף אל כף ומשורר: 'ברוך אתה ה'... שלא עשני גוי!'

הם מביטים בו מופתעים, אך הרבי לא שם לב אליהם. כולו שקוע בריקוד המרומם, רגליו מרחפות מעל הקרקע, עיניו עצומות בדבקות וכל גופו מרקד ומפזז. ההתרגשות ניכרת בו, פניו אפופות שרעפי קודש, ושמחתו גואה עד שמי שמים, בלי כל הסבר הגיוני...
לבסוף, שם הרבי לב לפליאתם הרבה, ולפיכך קרב אליהם והסביר: 'בניי חביביי! תתארו לעצמכם לו חלילה הייתי נולד נכרי, גוי לא עלינו. עם שריפת ביתי וכל קנייניי הגשמיים, הכלים בהם השקעתי את כל כוחותיי, העבודה זרה לה אני סוגד, כל ההישגים החומריים שצברתי בעמל ויזע רב במשך רבות בשנים - כמה הייתי בוכה ומצטער עכשיו, מאבד את שפיות דעתי מהאסון הנורא, כי נשארתי בערום ובחוסר כל!
אך זיכני הבורא להיוולד יהודי, בן לאבא שבשמים, מאמין בבורא עולם. וכשהבית נשרף ונכסיי אבדו, הדבר היחיד שנשאר לי זה הקשר שלי עם אבי שבשמיים, והוא מתהדק ומתחזק דווקא ברגע הזה. כי בית אין לי, כסף אין לי, בגדיי אבדו, כליי אינם, אין לי קורת גג ולא אף רכוש אחר... הדבר היחיד שנשאר לי זה הקשר שלי עם אבי שבשמים, זה הנכס היחיד שלי והוא שווה יותר מהכל, עכשיו אני מרגיש את האושר האמיתי בהיותי יהודי, את השמחה העצומה!'
הרבי הזמינם להצטרף לריקוד, והוסיף: 'אין רגע טוב יותר, מלהודות ולהלל לבורא עולם. הרי עכשיו נותרתי חסר כל, אין לי שום דבר, רק את הזכות הנפלאה והעצומה שאני יהודי, מחובר למלך מלכי המלכים. הכיצד לא אשמח, אפזז ואכרכר בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, דווקא עכשיו כשאני חי את האושר המופלא הזה והוא מתחדד בלבי?!'

וסיפור זה, אותו סיפר מורי ורבי כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע, מבהיר לנו את כח ההודאה האמיתית הבוקעת מליבנו גם לנוכח קושי, גם בעת התמודדות, ואף גואה והולכת דווקא ברגעים קשים. כי לנוכח אותם רגעי התמודדות, הקשר שלנו עם אבא שבשמים מתחזק לאין ערוך, והופך את חיינו למאושרים גם ברגעי משבר, ולכן אנו כה מודים ומשבחים על כך!
עת הקושי, משמשת איפה כמנוף להודאה, כמגבירת להבת התודה לאבא שבשמים. נכון שזו שעה קשה ועת מועקה, אבל בהתבוננות מעמיקה בקושי הזה - נוכל להופכו לכלי עוצמתי שיחזק את הקשר שלנו עם אבא שבשמים, וימלא את ליבנו באושר אינסופי. הבה נזכור כי ההתמודדות היא הזדמנות לחזק את הקשר עם אבינו שבשמים, ועל כך נודה מעומק הלב, ונמלא את נפשנו בכוחות נפש ותעצומות לעבור את רגעי המשבר, ואז בוודאי נזכה לראות בישועת ה'!