הוכחה מפתיעה

מעשה במלך עשיר ורב כבוד וכח, ולו בן יחיד שנולד אחרי ציפיה רבת שנים. בהגיעו לפרקו, גאתה ההתרגשות בבית המלך – הן מועד נישואי יורש העצר קרב ובא!
קרא המלך ליועציו ושריו, ופסק: 'מחצית מאוצרות המלוכה!, מחצית!, אני הולך להשקיע בבגד לשמחת נישואי בני יקירי. יבואו לכאן חייטים מומחים בעלי שם עולמי, ייבחר אחד מהם – המומחה הגדול והיוקרתי ביותר, יקבל לידיו את הבד היקר בתבל – ויתפור את החליפה המהודרת והיקרה!'
כאשר ציווה המלך, כך קם והיה. לאחר התייעצויות קדחתניות, נבחר חייט יהודי מומחה בעל שם עולמי, אשר קיבל לידיו פיסת בד משי שזורה בחוטי זהב ויהלומים נדירים, ממנה יתפור את הבגד היקר. החייט מדד את המלך לאורך ולרוחב, בדק את השרוולים, הצוואר, הכיסים וכל היתר, והחל לעסוק במרץ בתפירת הבגד.

ככל יהודי המצליח במלאכתו, גם אותו חייט יהודי היה לצנינים בעיני כמה מיועצי המלך, שהיו דוגמא מוחשית להלכה כי 'עשו שונא ליעקב'. הללו רקמו עליו עלילה, ועם סיום המלאכה, כאשר הבגד היה מוכן לשביעות רצון המלך, באו לפני המלך וטענתם בפיהם. 'אדונינו המלך יעשה את החשבון. הלא ניתן לחייט בד באורך 10 מטרים, ואילו כל הבגד אינו אלא שבעה וחצי מטרים. היכן הם איפוא שניים וחצי המטרים הנוספים? אין ספק כי יד החייט היהודי במעל!'
עשה המלך את החשבון, והנה אמת נכון הדבר. החייט קיבל 10 מטרים של הבד היקר בתבל, בעוד הבגד אינו מכיל יותר משבעה ומטרים ומחצית. אין ספק, החייט הלז אינו מומחה רק בתפירה, הוא מומחה לא קטן גם בגניבה... לפיכך, ציוה המלך לשלול את שכרו, ולהעמידו לדין על פשעו החמור מול חבר שופטים.

'בית המשפט!' קרא ראש ההרכב, והס הושלך באולם בית המשפט, הצפוף מפה לפה באנשי בית המלוכה והמלך בראשם מצד אחד, לצד בני משפחת החייט האומלל מהצד השני. התובע המלכותי נעמד על רגליו, והקריא את התביעה על המעילה החמורה של החייט בכספי בית המלוכה, בגונבו לא פחות מרבע מהבד היקר...
'ומה יש לך לומר להגנתך?', שאל השופט בפנים חמורות סבר. 'הביאו לי את הבגד בבקשה, ואראה לכם שלא נעלם אפילו חוט אחד' אמר החייט בביטחון. חיש קל הובא הבגד המפואר לאולם המשפט, ובאין אומר ודברים הוציא החייט מספריים קטנים מכיסו, והחל גוזר את הבגד היקר לנגד עיניהם הנקרעות בתדהמה של הנוכחים כולם, שנתקפו בהלם מוחלט!

'עצור, אל תחתוך את הבגד היקר', קרא המלך, שהתעשת ראשון. 'מדוע?', שאל החייט בחיוך רפה, 'וכי לא רציתם לדעת להיכן נעלם רבע מהבד? הנה', אמר החייט והחווה באמצעו על המכפלת בתחתית, 'כאן טמונים עשרים ס"מ החסרים, וכאן', הוסיף והחווה על הכתפיות, 'עוד כחצי מטר. המתינו קמעא, אגזור את כל הבגד, וכבר תיווכחו בעיניכם כי לא חסר כאן אפילו בדל חוט!'
'אל תחתוך, אין צורך, באמת,' אמר המלך כמתנצל. 'הבנתי היטב את דבריך. הבד החסר טמון בין קפליה של החליפה התפורה לתפארת, וכל מעשה הגניבה הינו עלילה מרושעת'...

מעשה זה היה מספר המגיד מדובנא, להסביר את דברי הגמרא המספרת, שכאשר הוציאו את רבי עקיבא להריגה בעשרת הרוגי מלכות, סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. אמרו המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא: היתכן? זו תורה וזו שכרה? רבי עקיבא שהיה דורש תילי תילין של הלכות על כל תג ותג – ייפטר מהעולם במיתה נוראה כזו?
השיב להם הקדוש ברוך הוא: 'כך עלתה במחשבה לפני, שתוקו, ואם לאו אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו'. ונשאלת כאן שאלה עצומה – איזו תשובה השיב להם הקב"ה? הרי המלאכים דיברו דברי טעם, כי לא נאה ולא יאה שבכיר עוסקי התורה בדור ימות במיתה משונה ואכזרית. ומה תשובה קיבלו? וכי – כביכול – היה זה איום בעלמא, ללא קשר לדברי המלאכים?

אלא הביאור הוא, שהקב"ה השיב למלאכים: רוצים להבין חשבונו של עולם? רוצים לדעת להיכן נעלם שכר התורה? הבה 'נחתוך' את העולם, נחזיר את היקום כולו לתוהו ובוהו, וכבר תראו את מלוא התמונה החסרה!
אנחנו כאן, בביקורינו הקצר בעולם הזה, מבינים פחות ממעט מאוד בחשבונו של עולם. למה הדברים צריכים להתנהל כך, מה טעם נגזרו על פלוני גזירות כאלה, ולמה דווקא אני, מכל אחי / משפחתי / קהילתי / חברי נאלץ להתמודד עם קושי כזה או אחר?

יש לכך תשובה, אך כדי לדעת אותה – עלינו להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. לאפס את העולם לנקודת ההתחלה, ורק 'מגיד מראשית אחרית' יודע את הסיבות והטעמים לכל דבר, לכל צרה, לכל גזירה. מנקודת ראותינו הקצרה – אי אפשר לדעת את כל התשובות!
אפשר רק להאמין! להאמין ולדעת, כי הקדוש ברוך הוא עושה לנו רק טוב, רק טוב! ואם אנחנו לא רואים זאת בעיניים, זה לא כי מה שנעשה לא טוב, אלא בגלל שהמשקפיים שלנו, איך לומר בעדינות, לא משהו בראיה למרחוק...