פרשת נשא

פרשת נשא עוסקת בכמה נושאים יסודיים בחיי האדם היהודי, ואנו נוכל ללמוד מהם כמה דברים כהכנה לקבלת התורה. הגמרא בסוטה (ב א) שואלת "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ? ועונה הגמ': ללמדנו כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ע"כ. אלא שדברי חז"ל אלו מתאימים לכאורה לסדר הפרשיות בתורה שבתחילה באה פרשת סוטה ולאחר מכן פרשת נזיר, אבל בש"ס אנו מוצאים את ההיפך שהרי מסכת נזיר היא ראשונה ואחר כך באה מסכת סוטה. ומדוע שינו חז"ל מסדר התורה.
אומרים בשם בעל האמרי אמת מגור זי"ע שבאמת ההנהגה הטובה והמקורית וכפי שהיא צריכה להיות בראיית התורה שיהא קודם "סור מרע" ואחר כך "ועשה טוב". אבל כאשר חכמינו ז"ל ראו שהדבר קשה הוא על הדור ואם יעסקו כל הזמן בסור מרע, לעולם לא יגיעו לעשה טוב כיון שיש הרבה רע וקשיים רבים, לכן קבעו חז"ל בסדר הש"ס את מסכת נזיר ראשונה כדי ללמדנו שאדם יעסוק ב"טוב" וממילא הוא כבר יסור מרע. ולכן מסכת סוטה באה לאחר מכן.

ה'אבן עזרא' עומד לבאר מדוע כאשר הנזיר נטמא במת בפתע פתאום צריך להביא קרבן 'חטאת ועולה' והרי הוא היה אנוס. ומסביר ה'אבן עזרא' "והסוד הוא שאמרו חז"ל ושכר עבירה עבירה" וביאור הדברים מסביר בספר 'ברכת מרדכי' אמנם הטומאה באה על הנזיר בפתע פתאום, טומאה זאת באה עליו באונס. ואין מקרה זה בפני עצמו בכלל חטא. אבל אילולא אותה עבירה עלומה שהיתה לנזיר לפני כן לא היתה הטומאה נגררת ובאה עליו. זהו שאמר ה'אבן עזרא' שהסיבה לכך שנזיר טמא מביא חטאת ולכאורה מה חטאו הלא הטומאה באה עליו באונס. התירוץ הוא שיסוד הדבר נעוץ בכלל העצום של "עבירה גוררת עבירה" היינו שאילולא העבירה ההיא לא היתה באה זאת הנוכחית. נמצא שהחטאת באה על אותה "עבירה" עלומה כי היא הגורמת לעבירה הנוספת שיטמא למת. וזה כלל גדול.

ובזה אנו יתבאר דבר נוסף הנלמד ככלל מדיני הנזיר. וכבר העיר בזה הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק יא) ואלו דבריו: והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה לנזיר, אשר אף - על - פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העיקר גם כל דבר הדומה לו. ונמצא, שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונו של מקום. וכשאוסר לנו אחד מן האסורין, ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו. ע"כ. למדונו חז"ל שהרוצה להתחבר אל הקדושה כראוי יראה לגדור את עצמו בצורה נכונה גם מדברים המותרים לבל יגיע אל האיסורים.

סוף הפרשה עוסק בהקמת המשכן והבאת קורבנות הנשיאים, דבר שיש בו הרבה לימוד על מעלתן של המתנדבים בעבודת ה'. וכפי שביאר הרמב"ן (פרק ז פסוק ב) כי הקדוש ברוך הוא חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר 'כי מכבדי אכבד', אבל רצה להזכירם בשמם ובפרטי קורבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש ביומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. ע"כ. הרי למדנו כאן שהקב"ה מעריך את מאמציו של האדם שחפץ ורוצה לעשות רצון קונו, למרות שיש עוד רבים שכך עושים, אבל כל אדם מקבל את כבודו וערכו כפי עבודתו ומאמציו.