האור הגדול

מסופר על  האדמו"ר הרב יחיאל מיכל מזלוטשוב, בזמנם כשהיה אברך היו משתכרים בכך שהיו מלמדים בביתם תינוקות של בית רבן תורה. רובם היו מלמדים בחודש אלול, אבל האדמו"ר בחודש אלול לא רצה ללמד מפני  שימים אלו הם תקופה של התקרבות לה' וצריך להשקיע באדם עצמו והיה לו בטחון בה' שאפילו שכולם לומדים באלול ואחרי אלול לא לומדים בכל זאת האמונה היתה בו שהוא ימצא את מי ללמד. אותו אדמו"ר יוצא בדרכו לאחר החגים ובדרכו חשב לעבור לאחת העיירות שנמצאות בראשי ההרים שכך אולי מקושי העלייה לאותה עיירה לא הלכו ללמד שם באלול ויוכל ללמד הוא שם. עלה האדמו"ר לאותה העיירה ומצא יהודים יושבים בפונדק ושאלם האם ילדיהם למדו באלול ובאמת אותה עיירה לא לימדו את אותם תינוקות של בית רבן  וחיפשו שמשהו ילמד אותם. וכך, עשו עימו חוזה והתחיל ללמד את ילדיהם. לאחר זמן אותם האבות ראו שילדיהם עלו ביראת שמים ובתורה והזדמן לעיניהם לראות את אותו אברך עושה גלגולי שלג וכל מיני סיגופים והבינו שאותו מלמד אדם קדוש ונורא הוא.

מאחד הימים עשה אותו אדמו"ר גלגולי שלג, עברו אנשים בכרכרה וראו משהו שמתגלגל בשלג, נבהלו וחשבו שאדם נפל ולבסוף כשהתברר שעשה זאת בכוונה נתנו לו מכות חזקות עד שלא יכל לזוז. הגיעו אותם אנשים לפונדק וסיפרו לסביבתם על כך שיהודי התגלגל בשלג ונתנו לו מכות... נבהלו השומעים על כך והלכו מהר לעזור לאותו אברך המלמד. כשהתאושש אמר להם "ידעתי שבמקום הזה יהיה לי טוב גלגולי שלג וכו' אבל כל כך טוב בצורה כזאת לא חשבתי" ייסורים... ירביצו לי מכות... וכל זה בכך לנקות אותי מהעונות שלי. אותו אדמו"ר ישב אצל המשפחה עד שחזר לחמיו שהיה אברך, כל בוקר היו מתפללים ולומדים קבלה. הצעירים שבמקום היו צוחקים עליו ושמו לב שכל מי שהיה צוחק עליו היה מקבל מכה מיד ולכן ידעו שהוא לא אדם מרומם וקדוש ולא התעסקו איתו. מאחד התקופות הגיע לשם אחד מתלמידי הבעל שם טוב ר' זאב מוולף וכשראה את האברך הזה שהוא קדוש ומרומם התחיל לשוחח עימו ולהשפיע עליו שיגיע לבעל שם טוב וכך לבסוף היה.

יצאו בדרכם לחזות בהדרת קודש בהליכתם שמע האברך בת קול אומרת "אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך" אותו אברך שמח והייתה לו הרגשה טובה פעם ראשונה שמע בת קול והבין שמשמים רוצים שילך, אביו היה איש אלוקים קדוש וחשב כשיגיע לבעל שם טוב  יקבל אותו בזרועות פתוחות שהבעל שם טוב בעל רוח הקדוש הכל היה רואה. הבעל שם טוב ידע שהוא רעב מהדרך ואמר לאשתו שלא תתייחס אליו ולא תיתן לו לאכול. אשתו לא הבינה למה אבל עשתה את רצון בעלה. האברך הגיע וביקש ממנה אם אפשר לאכול. אמרה לו, אתה לא רואה שאני מנקה. כששמע זאת האברך לקח את המטאטא ממנה וניקה את כל הבית ולאחר מכן אמרה לו בטענה "חשבתי שאתה יודע לטאטא אבל אני רואה שגם זה אתה לא יודע, בכל זאת שב תאכל". הביאה לו הרבנית לאכול, אכל האברך ושבע לשובע נשפו ופתאום הגיע המחזה עיניו הרגע שבו חיכתה נפשו לראות את הבעל שם טוב. התרגש האברך וניגש לקראתו. שאלו הבעל שם טוב, מי אתה. אמר לו האברך, אני הבן של ר' יצחק מדרוהוביטש. אמר לו הבעל שם טוב נו אז מה אם אתה הבן שלו. הלך האברך ומחוסר שמחה רצה לחזור לביתו. כשראה זאת התלמיד שהביא אותו "אל תלך תשב... בטוח הבעל שם טוב ראה בך פגם" שכנע עד שהסכים.  הבעל שם טוב הלך שוב לאשתו וביקש כשאותו אברך יגיע תביאי לו הכל. הגיע האברך אשתו נתנה לו לאכול ולאחר מכן בא לבעל שם טוב הבעל שם טוב קיבל אותו בצורה מכובדת ובזרועות פתוחות ולא הבין מה קרה. אמר לו הבעל שם טוב תעשה אצלי שבת ולא הבין מה השתנה.

בליל שבת הבעל שם טוב קרא לאשתו וביקש שתספר לו. אמרה הרבנית לאותו אברך,  אחי היה רב באחת העיירות ואביך ר' יצחק מדרוהוביטש כשהיה בחור צעיר בא ללמוד אצלו תורה, אחי הסכים לקבלו אותך בזרועות פתוחות אבל תדאג לעצמך רק במקום לינה. ומספרת הרבנית, אני הייתי רווקה ולקחתי את אביך לפונדק ללא תשלום. עברה תקופה של התעלות העלה והתעלה והגיע הזמן להתחתן. כשבא לקחת אביך את הדברים אמרתי לאחי, הבחור הזה אתה אמרת לו ללכת ראיתי את האור שמאיר מעל ראשו אור שמגיע עד השמים. כששמע זאת אביך אמר לאחי, "ר' גרשום אם היא זכתה לראות את האור הזה היא תזכה לראות בעל יותר גדול ממני". אמר לו הבעל שם טוב, אני באתי מהברכה של אבא שלך אבל תדע לך גם אם שומעים בת קול בשמים לא צריכים להתרגש אביך זכה לדברי גדולה בגלל הפשטות שהיתה בו אפילו שתשמע בת קול תבטל את עצמך ורק כך תגיע לגדלות.