משנה יט

הקדמה למשנה:
רבי טרפון היה מכבד מאוד את הוריו, ומסופר עליו שכל פעם שהייתה אימו צריכה לעלות או לרדת מהמיטה, היה רבי טרפון מתכופף והיא הייתה עולה עליו ויורדת עליו, ומסופר עוד שפעם אחת אימו של רבי טרפון טיילה בשבת בחצר ונקרע לה השרוך של הנעל, הלך רבי טרפון והניח את שתי ידיו תחת כפות רגליה של אימו, כדי שלא תדרך על הרצפה, וכך הלך איתה עד שהגיעה למיטתה שבתוך ביתה.

ביאור המשנה:
לא עליך המלאכה לגמור - אל יאמר האדם כיוון שהתורה רחבה מני ים, והרי היום קצר היינו חיי האדם קצרים ואי אפשר לגמור את כל התורה כולה, לכך אני לא אקבל שכר כיוון שאיני יכול לגומרה, אלא תלמד את התורה כמה שתוכל וכמה שיותר ותקבל שכר על מה שלמדת, ובכך אתה עושה את רצון בוראך.
ולא אתה בן חורין לבטל ממנה - וכן אל יאמר האדם כיוון שאיני יכול לגומרה אני ישב בטל ויתעסק עם עצמי, זה אינו נכון שאין אתה בן חורין לבטל מן התורה ולשבת לבטלה כמה שתרצה, אלא יש אדון בשמים שציוך לשבת וללמוד כמה שתוכל בכל יום ויום.
אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה - כפי לימוד התורה שאדם לומד כך השכר שלו, שאם לומד מעט השכר יהיה מועט ואם לומד הרבה השכר יהיה הרבה.
ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך - היינו שלא יפחד האדם כמו שאדם עובד אצל בעל הבית האם בעל הבית יש לו כסף השבוע להביא לי, או האם הוא לא יפשוט רגל, אל תדאג שהרי בעל מלאכתך כאן הוא ה' יתברך והוא ברא את השמים והארץ והוא זן ומפרנס לכל, לכך הוא רואה את כל הלימוד תורה של האדם ויתן לו כפי כל אחד ואחד.   
ודע, שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא - יש בזה שני פירושים, הפירוש הראשון היינו שלא יתייאש האדם ויאמר איפה השכר שלי אני לא רואה אותו ואני כל הזמן סובל והרי אני לומד תורה והרי התנא אמר שה' יתברך משלם כפי לימוד התורה והנה אני לומד ולא רואה שכר, לכך בא התנא ואמר שאל תתייאש שהשכר הוא לעתיד לבא, שכך דרכו של הבעל הבית לפרוע לפועל בסוף המלאכה, והרי ימי האדם הם כל המלאכה אם כן מתן שכרו הוא אינו בחייו אלא אחר מותו (רשב"ץ), הפירוש השני היינו שתדע שתתן את ליבך שהשכר של האדם הוא לעתיד לבא ולכן תשב ותעסוק כמה שיותר בתורה, שהרי השכר לעתיד לבא הוא גדול פי כמה וכמה מהשכר בעולם הזה, וכמו שנאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך", היינו אף אחד אינו יודע את גודל השכר שהרי אינו נראה לעין, וזה עדיף יותר על השכר בעולם הזה שהוא עולם עובר וחולף (מחזור ויטרי).

מעשה שהיה:
מעשה היה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא לחוץ לארץ, וחזר לארץ ישראל שהוא עשיר, והיו התלמידים מקנאים בו ורצו גם לצאת לחוץ לארץ, שמע רבי שמעון והוציא אותם לבקעה אחת, והתפלל רבי שמעון ואמר בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב, ונתמלאה הבקעה דינרים שלזהב, אמר רבי שמעון לתלמידיו אם זהב אתם מבקשים הרי זה לפניכם, אלא שתדעו שכל מי שנוטל עכשיו מחלקו של העולם הבא שלו הוא נוטל, שאין מתן שכרה של התורה אלא בעולם הבא.
ובגמרא במסכת תענית מסופר על רבי חנינא בן דוסא שהיה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ואשתו הייתה לוקחת כל ערב שבת בלויי סחבות ושמה אותם בתנור כדי שישרף ואז התנור יעלה עשן ויראו כאילו היא מבשלת לכבוד שבת, והייתה עושה זאת מפני שהייתה מתביישת בשכנותיה שלא יגידו שאין להם מה לאכול, והנה בערב שבת אחת כשהסיקה את התנור, אמרה שכנה אחת הרי אני יודעת שאין בביתה כלום, אלך ואראה מה יש לה בתנור שהוא מעלה עשן, וכאשר התקרבה אל התנור התביישה אשתו של רבי חנינא בן דוסא ולכן מיהרה ליכנס לתוך הבית, ונעשה נס והתמלא התנור בלחם, ולכן קראה השכנה לרבנית שתבוא מהר שעוד מעט הלחם נשרף לה, וכך נעשה נס לאשתו של רבי חנינא בן דוסא, ובאותו ערב שבת אמרה אשתו של רבי חנינא בן דוסא לבעלה עד מתי נצטער כך בעוני, שאל אותה מה נעשה, אמרה לו התפלל לה' יתברך שיתן לנו פרנסה, עמד רבי חנינא בן דוסא והתפלל, ויצאה כמין פיסת יד מהשמים ובתוכה רגל של שולחן מזהב ומשובצת הרגל באבנים טובות ומרגליות, ולאחר מכן ראו רבי חנינא ואשתו בחלום שכל הצדיקים יושבים בעולם הבא על שולחן של שלוש רגלים ורק הם יושבים על שולחן של שתי רגלים, אמר רבי חנינא לאשתו הרי נוח לך שכל הצדיקים יושבים על שולחן שלם ורק אנחנו יושבים על שולחן חסר, אמרה לו אשתו התפלל לה' שיחזור ויקח את הרגל חזרה, התפלל רבי חנינא ולקחו את הרגל חזרה.
ורבי דוד הנגיד בספרו מדרש דוד מספר שהיה מנהג אצל בני מדינה מסוימת שכאשר רצו להמליך מלך היו יוצאים פעם בשנה מחוץ למדינה והיו רואים איש זר והיו לוקחים אותו למלך עליהם למשך שנה, בתנאי שאחר שעוברת השנה היו משליכים אותו מן המדינה כמו שנכנס ושוב פעם היו יוצאים מחוץ לעיר ובוחרים איש זר אחר, ובגמר השנה האיש שהמליכו אותו היה יוצא ערום כמו שנכנס, אף על פי שכל השנה היה לובש בגדי מלכות והיה לו הרבה תכשיטי זהב וכו', והנה פעם אחת בני העיר המליכו עליהם איש זר, ואמרו לו שהוא מלך עליהם ורשאי לעשות ככל שרוצה, אולם אחר שהשנה עוברת אנחנו זורקים אותך מכאן, והוא היה פיקח וחכם מאוד ואמר לעצמו למה אני יהנה כרגע הרי אחר שיעבור השנה ישליכו אותי, לכן מה עשה אותו חכם ופיקח כל פעם היה שולח אבנים טובות ומרגליות לעיר שלו היכן שהיה גר, ולאחר שנגמרה השנה ראו כולם את אותו האיש בוכה, שאלו אותו בני העיר מדוע הוא בוכה? הרי הוא היה מלך שנה שלמה, השיב להם עד עכשיו הייתי יכול לחסוך ולאגור עוד ועוד על ידי כך שהייתי שולח עוד למקום ששם אני גר, וזהו כמו אצלנו שכאן חיי העולם הזה הם חיים חולפים ועוברים, אולם חיי העולם הבא הם חיי נצח וצריך להכין לשם צידה מרובה, וזה כמו מאמר התנא כאן שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא.