רגע עם החזון איש

היה זה בעיצומה של השואה הנוראה. מאירופה הבוערת הוברחה קבוצה בת כאלף ילדים, שנקראו 'ילדי טהרן' - על שם משכנם הזמני בבירת איראן הרחוקה, עד שעלו ארצה בשנת תש"ג. אלו היו ילדים אומללים - אודים מוצלים מאש ששבעו צרות, מרדפים ובריחות מגיל צעיר. כשהגיעו ארצה - החלו להיקלט במוסדות שונים, שפתחו את שעריהם והעניקו לאותם ילדים מסכנים שהופרדו מהוריהם באבחת חרב אכזרית, קורת גג ומוסד חינוכי.
שלמה היה אחד מהילדים האלה, יתום כבן 12. הוא התקבל ללימודים בת"ת 'רזי לי' בבני ברק, תחת פיקוח המנהל המסור הרב רוזנשטיין. למרות שהבנתו בלימודים היתה כשל ילד קטן, לא רצו לפגוע בו ושיבצו אותו בכיתת בני גילו, כשמלמדים פרטיים נשכרו בעבורו, במאמץ להספיק לגשר על הפער הלימודי העצום שבינו לבין בני גילו.

באחד הימים, החליטה ההנהלה לקחת את כל בני הכיתה למבחן אצל רבן של ישראל, ה'חזון איש' זצ"ל. היה ברור ששלמה לא יוכל לענות לשאלות, בהיותו רחוק כמטחווי קשת בהישגיו הלימודיים מחבריו לכיתה. למרות זאת החליטה ההנהלה לקחתו למבחן, כשהם מתכננים ליידע את ה'חזון איש' בסיפורו האישי הכאוב למען ידלג עליו בעת המבחן, אלא שבשעת מעשה - בתחילת המבחן - נשכח הדבר מליבם.
המבחן החל. דקות ארוכות ישב ה'חזון איש' ובחן את הילדים הרכים, שאלה אחר שאלה, תשובה אחר תשובה. פניו האירו, חיוכו הלך וגדל, הוא שפע מחמאות על הילדים הרכים הבקיאים כל כך בחומר הנלמד. הוא הקפיד לא לדלג על אף ילד, וכעבור כמה דקות, הגיע גם תורו של שלמה, שנשאל: 'מה יהא הדין במקרה כזה?'
אלא ששלמה לא ענה. השתרר שקט מתוח, עמוק. ניכר כי אינו יודע ואינו מבין לא את הרקע לשאלה, לא את השאלה עצמה, לא לאיזה דף היא קשורה, ובוודאי שאינו מתקרב ליכולת להשיב תשובה... שלמה הוסיף לשבת כבוי, נבוך, מבולבל. מבטו כזגוגית חלולה, עיניו נעוצות, בוהות, ופיו סגור באלם. בקיצור, הוא לא בעניינים!
המנהל הרב רוזנשטיין כבר חשב להתקרב ולהסביר בלחש כי עדיף לעבור אל הילד הבא... אלא שה'חזון איש', שמידת הסבלנות היתה טבועה בדמו, לא מיהר להמשיך הלאה, ואמר בעצמו את התשובה. הסביר וגם סיכם, כביכול בשם הילד השותק. ואז, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו, ביקש מהילד שיביא לו גמרא, מסכת קידושין...

כל הנוכחים עצרו את נשימתם. ביתו של גדול הדור, מרכז העצבים של הציבור החרדי, בעיצומו של יום. הסלון עמוס בילדים וברבותיהם, גדול הדור יושב כאן לצידם, אך הוא עוצר את הכל, מקרב אליו את הילד, ומתחיל ללמוד אתו במתק שפתיים, סוגיא קצרה וקלה בדף ל: במסכת קידושין:
'תנו רבנן,' אומר ה'חזון איש' בקול מתוק מדבש, וקורא מדברי הברייתא מילה במילה. 'איי איי איי,' מתמוגג ה'חזון איש' וכובש גם הילד בהמייתו: 'נמשלה התורה לסם חיים!' ה'חזון איש' קורא, ומסביר בנועם: 'התורה היא כמו תרופה, סם חיים! כל זמן שאדם מחובר לתורה - הוא מוגן ושמור, איי, תראה איזה יופי, הקדוש ברוך הוא אומר: 'בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין!' הבנת בני יקירי?' - שואל ה'חזון איש' באבהיות...
הילד מהנהן. הנה, סוגיא ש'הבין'... ה'חזון איש', גדול הדור שהעולם כולו חרד לשמו, לימד אותו את ה'סוגיא' המורכבת הזו במתק שפתיים, כמלמד דרדקי. ואיך לא יבין?
ה'חזון איש' מיסב שוב את פניו לכולם, ומול כל הילדים והמלמדים, הוא שב ואומר לילד: 'אם כן בני, הבה נראה את ידיעותיך! למדני נא את סוגיית 'תורה תבלין'!' ושלמה, מחוייך מאי פעם, מתיישב לצידו ו'נותן שיעור' לאותו גאון עולם שכל מבועי התורה פתוחים בפניו... הוא קורא את דברי הגמרא, מסביר ומנמק - כפי ששמעם אך לפני שעה קלה, כשה'חזון איש' מתמוגג מכל מילה, מעודד בחיוכים מבינים...
'אהה!' - קורא ה'חזון איש' כששלמה סיים, 'גאון עולם צומח לנו פה, ילד שלמד סוגיא במסכת לא מוכרת, קלט אותה היטב בפעם הראשונה, והיטיב להסבירה ולבארה, לסכמה ולהבהירה! חילך לאורייתא!' - מחמיא ה'חזון איש' בחום, כששלמה מסמיק מהתרגשות...
'רבותיי!' - אומר ה'חזון איש' למלמדים ולמנהל הנרגשים, 'שימו עין על הילד הזה, כי לגדולות הוא נועד! איזו יכולת קליטה, איזו הבנה, איזו יכולת מסירת שיעור... ממש מפעים!' - אומר ה'חזון איש', מוסיף להחמיא בכנות, לעודד בהתרגשות, לדרבן בעוצמה, לבנות את נפש הילד שלפניו...
כשהסתיימה הבחינה, קרא הרב רוזנשטיין אל הצוות ואמר: 'ראו נא! יותר משנבחנו הילדים אצל ה'חזון איש', אנו קיבלנו שיעור בסבלנות, באורך רוח לכל ילד. רבם של ישראל, גאון שאין כמותו, ויש לו את מלוא הזמן, הסבלנות והקשב, להעניק לילד זר טעם בלימוד, לעצור את כל תוכניותיו כדי להחמיא לו ולבנות את נפשו!'

שלמה הוסיף ללמוד בת"ת 'רזי לי' עוד כמה חודשים, ואחר כך נדד ללימודים במקום אחר. כעבור כמה שנים, השתתף הרב רוזנשטיין ב'הקפות' שנערכו בליל שמחת תורה בהיכל ישיבת פוניבז'. כמנהג רבות מהקהילות, הכיבודים ב'הקפות' נמכרים לכל המרבה במחיר, וכאן - בהיכל הישיבה - הם נמכרים לכל המרבה במחיר דפי גמרא.
החל המכרז על הכיבוד הראשון. 'מאה דפי גמרא' - הכריז הגבאי כמחיר התחלתי, ומיד החלו טובי המתמידים בישיבה להתמודד. אחד צעק כי הוא מתחייב ללמוד 150 דפי גמרא בחצי השנה הקרובה, רעהו צעק 200, והמחיר הלך ועלה בהתמדה. 300, 400, 480, 490, חמש מאות! - '500 דפי גמרא פעם ראשונה, 500 דפי גמרא פעם שניה, חמש מאות דפי גמרא פעם שלישית!' - זעק הגבאי בגרון ניחר, והוסיף: 'זכה לו הבחור המתמיד שלמה היקר!'
שלמה?! שלמה?! - גירד הרב רוזנשטיין בפדחתו, השם נשמע לו מוכר... עוד דקה ושתיים של אימוץ המחשבה, מצחו נחרש קמטים, ולפתע הבליח השם ממרתפי הזכרון: זה הילד מילדי טהרן, האומלל שהגיע לארץ ולא ידע צורת אות! ועתה - עיניו הרואות: אותו ילד אומלל וחסר כל סיכוי - והנה פרח לתפארה, גדל לבחור מופלג בתורה וביראת שמים! אותו ילד שלא ידע ללמוד מילה - התחייב ללמוד 500 דפי גמרא בחצי שנה! לא יאומן כי יסופר!

בראותו זאת, צפו ועלו הזכרונות על קשייו של הילד בקליטתו בארץ, וגאתה בו התמיהה: איך הגיע שלמה המסכן לשיא כזה? איך הגיע ניצול שואה אומלל, נטול כל סיכוי, ליכולות התמדה והבנה מופלאות כאלה? הוא שב והתבונן ולפתע נזכר: אותם רגעי סבלנות, אותן דקות יקרות שהשקיע בו ה'חזון איש'. אותו זמן יקר בו למד עמו, הטעימו ממתיקות התורה, החמיא לו ללא הרף, עצר את יומו למענו - זה מה שהציל את שלמה, זה מה שהביא אותו להיות מתמיד נבחר!
את הסיפור סיפר המשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, והובא כאן בשם בדוי, ושמו האמיתי של אותו גאון - הולך לפניו. רבים יודעים על גאונותו המופלאה, לא כולם יודעים שהיא תוצאה של סבלנות יתירה בה ניחן ה'חזון איש'. וללמדנו בא:

כולנו מחנכים, לרובנו יש ילדים בידיים ממש. הגורל שלהם תלוי בנו, וישנם רגעים קריטיים לכל נפש של ילד. ככל שנתרגל טוב יותר את מידת הסבלנות - נוכל לנהוג כלפיהם ביותר סבלנות, כן! לתרגל עצבי ברזל, אי איבוד עשתונות, יכולות שליטה ואיפוק. בין אם אנו מלמדים או הורים - הסבלנות בחינוך הילדים היא לא רק ויטמין, היא קריטית ממש, בה תלויה הצלחת הילדים!
כשאדם בעל סבלנות - הוא מזהה הזדמנויות כאלה, מסוגל לתת להן לב, מתייחס אליהן בכובד ראש, פועל בהן נכון. כי הוא לא ממהר ולא חפוז, חייו סבלניים. כך כל אחד מאיתנו מסוגל לתפקד נכון בכל רגע, ולהפיק ממנו את המירב והמיטב לשעתו ולשנים קדימה.
הבה נאמץ את מידת הסבלנות, הבה נשכיל להופכה למפתח עיקרי בסדר יומנו. הבה נפתח את המידה הזו בליבנו, כדי שנזכה לנצל הזדמנויות נאותות, ולהוביל את עצמנו ואת קרובנו לפסגות מדהימות, להצלחות מסעירות!