שתי משפחות (כמעט) שוות

היו אלה ימי 'גילוי' יבשת אמריקה, מכרה הזהב המודרני. יהודים מרחבי תבל ברחו מהרדיפות שהיו מנת חלקם, ושמו פעמיהם ל'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות', כביכול. ההגבלה היחידה והבולטת, היתה המלחמה הקשה ומסירות הנפש הדרושה לעמוד על משמר היהדות, ובדגש על איסור העבודה בשבת – בתוככי עולם עסקי שקידש את העבודה, וראה בה דת של ממש.

הם היו שני חברים שעשו יחדיו את אותה הדרך בדיוק. בגיל צעיר נמלטו מייבשת אירופה הבוערת, והתקרבו אל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, מקים עולה של תורה באמריקה. הוא נטל אותם תחת חסותו, גידלם בבית מדרשו, וליווה אותם כל הדרך להקמת ביתם בישראל, וגם אחר כך כשנולדו ילדיהם.
כשהתקבלו לעבודה, ליווה אותם החשש: כל חוזי העבודה חייבו עבודה שבעה ימים בשבוע. לקראת סוף השבוע היה 'מד הלחץ' מטפס, איך אפשר לשמור על השבת ועל מקום העבודה גם יחד... מדי סוף שבוע, עם הודעת הפיטורין שקיבלו בעקבות הסירוב לעבוד בשבת, הוצרכו כוחות נפש וגבורה יהודית כבירה כדי להמשיך ולהתעקש על איסור העבודה בשבת, גם במקום העבודה הבא, שלא החזיק מעמד יותר מששה ימים...

כעבור כעשרים שנה, כשגדיים נעשו תיישים וילדיהם הפכו לבוגרים, למרבה התדהמה ניכר הבדל גדול בין שתי המשפחות: בעוד ילדיו של האחד הפכו לתלמידי חכמים ועסקו בתורה וביראת שמים, ילדיו של השני אך בקושי שמרו על מסורת בית אבא, וכל קשר בינם לבין התורה היה מקרי.... ההבדל זעק לשמים – שתי משפחות שעשו מסלול זהה לחלוטין במשך יותר משלושה עשורים, אך הבדל תהומי כזה בין הילדים - כיצד יתכן הדבר?
פנו אל רבם, רבי משה פיינשטיין זצ"ל, אשר הסביר בנועם את ההבדל הברור: הראשון - כשקיבל את מכתב הפיטורין עקב הסירוב לעבוד בשבת, בא הביתה בריקוד שמח 'אוי אוי אוי שבת', וערך מסיבה חגיגית על שעמד בניסיון הקשה, וקידש שם שמים בשמירה על הציווי האלוקי 'זכור את יום השבת לקדשו'. הוא ראה את מכתב הפיטורין כתעודת כבוד על מסירות והקרבה לכבוד שמים, ותלה אותו במסגרת נאה על הקיר בסלון...

אך השני, אף שבוודאי התגבר ולא העלה על דעתו לעבוד בשבת, חזר הביתה בצעדים איטיים, ובראש מושפל הניח את מכתב הפיטורין על השולחן תוך שהוא מספר את אשר קרה באנחה כבידה. אך המסר העמוק עבר לילדים – בעוד שהראשון שידר שמחה על הפיטורין וגאווה על העקשנות היהודית, השני הפסיד את ההזדמנות הזו!
מעתה אין עוד פלא: ילדיו של הראשון ספגו אל נשמתם והטמיעו בנפשם שמחה של מצוה. כשנאלצו להתמודד עם נסיונות וקשיים בדרך העולה במעלות בית השם – ראו בעיני רוחם את הריקוד הסוחף, את מכתב הפיטורין הממוסגר, את השמחה והגאווה על שזכו להיות בנים לעם היהודי. אך ילדיו של השני לא זכו לקבל כוחות נפש שכאלו, והדבר התבטא בהליכותיהם בהמשך השנים...

כי אם אנחנו רוצים ילדים טובים וצדיקים – ראשית הם צריכים לראות בנו, הדוגמא האישית, שמחה של מצוה, חביבות של מצוה, הערכה למצוה, גאווה על הזכות להיות יהודי. אם נשמח בקיום המצוות, אם יראו ילדינו את החשיבות העצומה שאנו מייחסים למצוות, אם הבית שלנו כמו ירקוד עם כל מצוה – הילדים שלנו יחבבו את הצוות, ויחפצו ללכת בדרך הזו.