קוד סודי שכזה

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ"ק מרן האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאכפתיות, בירך מקירות לבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.
יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ'. איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גם מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה 'הרב הורוויץ' לכבוד מלכים...
'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ' – יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח אתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי...

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן – התרגלו הגבאים לענין, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי...
כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ', ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם אתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר...
היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם 'הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל...
אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי...
אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה. לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג' (שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי...
מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן – 'זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי...
כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס – היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק, בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו...
'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה. אדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא אליו בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת... כך מצא 'זעליג' לעצמו מקום להשתחרר – הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו – צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו...
כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים 'עם מי יש להם עסק'. בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם – נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?!

אלא ש'זעליג' זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי... או אז, סיכם הרבי עמו את סוד חייו: מעתה לא ייקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ'. ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא...
תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח"מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו... הכל, כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר – היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן!
כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים. מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר – הוא מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך – ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!