תמיכה בזולת

על פתח ביתו של הגאון רבי דב בעריש ויינפלד זצ"ל - הרב מטשעבין, נקש יהודי וביקש לשוחח עם הרב. הרבנית הורגלה בכך שיהודים מבקשים להיכנס לרב לעצה ולברכה לכמה דקות, וניאותה להכניסו לסלון הבית.
הרב מטשעבין קיבל את היהודי הזר בשמחה ובמאור פנים, ושאל לשלומו. האיש החל לספר את סאת צרותיו, האריך לספר כיצד פוטר מעבודתו, פירט את קשיי המשפחה העוברים עליו, ולא נמנע גם מלתאר בפרוטרוט את מצבו הרפואי. כל אותה עת ישב הרב והנהן בראשו, הקשיב בתשומת לב ולא ענה דבר וחצי דבר, למעט דברי הרגעה וניחום קצרים.
שעה ארוכה ישב האיש, סיפר וסיפר, כאשר הרב רק מהנהן ומנחם, מקשיב ומעודד. הרבנית הבחינה כי האיש מדבר שעה ארוכה מהרגיל, והיטתה אוזן לשמוע על מה ולמה. להפתעתה, התברר כי הרב כלל אינו מדבר ואינו מייעץ דבר, הוא פשוט יושב ומקשיב בסבלנות אין קץ...
עוד זמן ארוך נמשך המחזה המוזר, כשאותו יהודי מפרט כל פרט ופרט בסאת צרותיו, מעלה חוויות קשות מההיסטוריה הרחוקה, ומקנח באנחות על המצב הנוכחי. ואילו הרב - שותק ומהנהן, מגיב באנחות השתתפות בצערו ותו לא. לסיום, בירכו הרב בברכות חמות, ונפרד ממנו בלבביות.
הרבנית התפלאה מאוד לפשר הביקור המוזר, ושאלה: 'הרי הרב כה עסוק, לכל דקה יש תפקיד ולכל רגע יש משמעות. האיש ישב וסיפר סיפורים, לא ביקש ולא קיבל אף עצה מעשית, רק סיפר וסיפר וסיפר... על שום מה הקדיש לו הרב זמן ארוך כל כך, בסבלנות ללא גבול ובהשתתפות כנה?'
נענה לה הרב: 'דמייני נא, שאני רואה אדם צועד ברחוב, ועל שכמו משא כבד. הרי ברור שאגש אליו, ואציע עזרתי להוריד מעליו את המשא, נכון? והרי אותו יהודי נושא על לבו משא כבד, חבילות חבילות של צרות והתמודדויות עוברות עליו, לבו כבר מתקשה לשאת... האם אוכל להימנע מלהיות הכתובת בה יפרוק את המשא מלבו? האם לא ראוי שאשמש אוזן קשבת, בה יוכל לפרוק את יגונו?'
כי מי שלוקח נכון את הפרופורציות בחיים, יודע שהתפקיד החשוב והנעלה ביותר שיש ליהודי, גם אם הוא רם מעלה או לחוץ בזמן, הוא להוריד משא מלב יהודי אחר, להקשיב לו, להיות כתובת לפריקת סאת צרותיו. זו המתנה החשובה ביותר שניתנה לנו כעם מיוחד ומאוחד, להאזין לזולת, להשתתף בכאב, להרעיף מילות חיזוק. 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'!

ישנם לפעמים רגעים בחיים, שרק כשמביטים בהם בפרספקטיבה היסטורית מבינים כמה הם היו משמעותיים, דרמטיים, משפיעים לעתיד ארוך טווח, לשנים או לדורות קדימה. בדרך כלל, עוברים הימים כימי שגרה, איש איש עוסק בעיסוקיו, איש איש וסדר יומו. אך לפעמים, אחרי יום יומיים או אחרי כמה שנים, נוכל לשמוע אנשים אומרים: 'אילו הייתי יודע בזמן אמת את מה שאני יודע היום, כי אז הייתי נוהג אחרת לחלוטין...'
זה נוגע להחלטות שאנו מקבלים לפעמים כבדרך אגב, מתוך חוסר מודעות לכמה הן גורליות עבורנו. פעמים רבות זה נוגע להחלטות כספיות, כמו הזדמנויות השקעה שהחמצנו או השכלנו לתפוס, מילה נכונה שנאמרה או לא נאמרה בעיתוי הנכון, ועוד על זה הדרך. בכללו של דבר, פעמים רבות נמצא כי במבט היסטורי - רגעי שגרה או החלטות חפוזות - הפכו גורליים ומשפיעים מאוד, עלינו או על זולתנו.
פרשת השבוע שלנו, מתארת רגע כזה. אדם פוגש מכר, שואל לשלומו בנימוס, ונענה באנחה, אולי שגרתית. יהודי רואה אדם שהכרת פניו מעידה כי הוא נתון במצוקה, יתכן שבאמת לא מדובר באיזו מצוקה גדולה...
אבל יתכן הפוך. יתכן מאוד!

כי פעמים רבות, אדם מגיע לקושי שהוא חש שאינו מסוגל לעמוד בו. יהודי ניצב בפני התמודדות, שהוא מתקשה מאוד לשרוד אותה. הוא נאנח, לחוץ, אובד עצות ממש...
ברגע הזה, הוא צריך מישהו שיקשיב לו, שיאזין לו, שיתן לו לפרוק באוזניו את המשא הכבד העובר עליו. יתכן שהוא זקוק לעזרה כספית או טכנית, אך יותר מזה - הוא זקוק לאוזן, לכתף. למישהו שישמע, יקשיב, יהנהן בראש וייאנח אתו. זה הכל, זה כל מה שהוא צריך, זו העזרה הגדולה ביותר עבורו!
כשאנו נמצאים בצד המקשיב, לפעמים זה כה קשה: הרי אנו רוצים לתמוך בתמיכה של ממש, להרגיש שיצרנו פתרון, שהמצאנו את המוצא מהסבך אליו נקלע ידידנו. כה קשה לשבת ופשוט להקשיב, כשההקשבה לא יוצרת פתרון ולא מעניקה מענה מחודש לבעיה, ולמרות זאת - ההקשבה נותנת לאדם הנתון בצרה שחרור, הוא מרגיש פורק את משאו, זה מעניק לו כוחות ואנרגיות להמשיך לשאת את דאגותיו וצרותיו!
את הגילוי הזה חושף הפסוק 'דאגה בלב איש ישיחנה', וחז"ל בביאור אחד מבארים 'ישיחנה לאחרים'. כאן נחשפת נוסחת קסם, המגלה את סוד ההקשבה. כשאדם מודאג והוא משוחח על דאגתו עם אחרים, כשלבו כבד ועייף מדאגותיו והוא פורק אותו באוזני הזולת, הוא הופך לאדם חדש, הוא מקבל כוחות חדשים להתמודד!

כשפוגשים יהודי ברגע ההתמודדות, בעיצומו של קושי בחיים, העזרה הגדולה ביותר שנוכל להעניק לו היא להקשיב לו. לפעמים, ההקשבה שלנו ברגע המכריע, בעיצומו של הקושי - יכולה לשמש מנוף לצאת מהסבך, בכוחה להעניק אנרגיה וכוחות להמשיך בהתמודדות.  
זה מה שהתורה מגלה לנו, בפסוק בפרשת השבוע 'והחזקת בו'. ורש"י מפרש: 'אל תניחהו שירד וייפול, ויהא קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד'. כלומר, כשיהודי לצידך ניצב ברגע מכריע, אל תיתן לו להתרסק, תהיה שם בשבילו משעת דאגתו, תהיה מוכן לעזרתו בשעת לחצו, הענק לו את התמיכה ברגע הנכון!
והתמיכה הזו, בפשטות, הינה תמיכה כספית. אבל פעמים רבות, היא פשוט הקשבה. כי ההקשבה מקילה, היא נותנת כוחות להמשך ההתמודדות, היא מונעת את ההתרסקות על שרטוני המשברים, ומעניקה את היכולת להחזיק מעמד. ההקשבה מייצרת שינוי בנפש האדם המתמודד, ונותנת לו את היכולת לשרוד ולצלוח את המשבר.
אלו כמה דקות של השקעה, שמזדמנות לנו כלאחר יד, מול אנחה של חבר, עיניים עצובות של ידיד, כאב לב מודחק של יהודי אחר. נכון שכולנו עמוסים ולחוצים, אבל תמיד עלינו לשמור על תשומת לב ועין פקוחה על זולתנו, לזהות את רגעי המשבר של ידידינו ולתמוך בהם בשעתם הקשה.
הבה ניתן תשומת לב למצבי הביניים, כאשר הידיד עוד לא שקע בתהום יגונו, עוד ניתן להצילו בהקשבה אמיתית וכנה, וניתן לו את הזמן ותשומת הלב שלנו. כך ניתן לו כוחות להחזיק מעמד, ולהמשיך את חייו בשמחה ובבטחה!