קדיש

אנשי כנסת הגולה תקנו אחרי חורבן בית ראשון לומר קדיש, וזה שבח גדול מאוד שמתפללים שיתגלה ויתקדש שמו של ה' יתברך בכל העולם, והגמרא במסכת ברכות (דף ג' עמוד א') מספרת שאליהו הנביא פגש ברבי יוסי, ואמר לו שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות ועונין אמן יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע את ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ועוד אמרו במסכת שבת שכל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו קורעין לו גזר דינו, ועוד אמרו במסכת סוטה שכל יום ויום מרובה הקללה משל חברו, והולם מתקיים על קדושת "ובא לציון", ועל "אמן יהא שמה רבא" שאומרים אחרי לימוד של אגדה, ומכאן נלמד עד כמה גדולה וחשובה מעלת עניית "אמן יהא שמה רבה".
אמירת הקידש היא בארמית והטעם מפני ששבח הקדיש הוא גדול מאוד, ולכן כדי שמלאכי השרת לא יתקנאו ויקטרגו על עם ישראל כאשר אומר שבח זה לה' יתברך, לכן אומרים שבח זה בלשון ארמית שמלאכי השרת לא מבינים את השפה הארמית, ויש אומרים מכיוון שהיו אומרים את הקדיש אר הדרשה והיו בזמנם הרבה עמי ארצות שלא ידעו לשון הקודש לכן תקנו בלשון ארמית, כדי שכולם יבינו מה שאומרים.

1. כתב הבית יוסף בשם הראשונים שאין לפחות משבעה קדישים ביום, וכמו שנאמר "שבע ביום הללתיך", ולדעת האר"י הקדוש יש לומר שנים עשר קדישים ביום, 1. קודם "הודו" 2. אחר אמירת "ישתבח" 3. אחר תפילת שמונה עשרה 4. אחר קודשת ובא לציון 5. אחר אמירת שיר של יום 6. קודם אמירת "עלינו לשבח" 7. אחר שמונה עשרה של תפילת מנחה 8. קודם "עלינו לשבח" של תפילת מנחה 9. לפני תפילת ערבית 10. לפני שמונה עשרה של ערבית 11. אחר שמונה עשרה של ערבית 12. קודם "עלינו לשבח" של תפילת ערבית, ונוהגים להוסיף עוד קדיש לפני "עלינו לשבח" של תפילת מנחה, וכך נוהגים היום הספרדים לעשות כן, והאשכנזים וכן כמה מעדות הספרדים נוהגים להוסיף אחר אמירת "עלינו לשבח" אמירת קדיש, ויש כאלו שנהגו להוסיף רק חצי קדיש (חמישה אמנים ראשונים).

2. לכתחילה מי שאומר את הקדיש צריך להגביה את קולו כדי שהציבור ישמעו ויענו "אמן", אולם אם אחד מהאומרים את הקדיש קולו נמוך, ואינו יכול להשמיע את קולו לאחרים, יש להקל בדוחק שיאמר קדיש עם האחרים.

3. רשאים כל הציבור לומר קדיש ביחד אף על פי שאין מי שיענה אחריהם "אמן", וכשיש כמה אנשים שאומרים את הקדיש ביחד, יזהרו לאומרו בנחת וביחד , ולא יקדים אחד את חברו ועל ידי כך יהיה בלבול שלא ידעו מתי לענות אמן, ואם שומע קדיש מכמה אנשים ואחד לא מתחשב בשני וכל אחד אומרו לפי דעתו, אזי אם כל אחד בא בתוך כדי דיבור של חברו יענה "אמן" או לאחרון או לראשון (לדוגמא אחד סיים "ויקרב משיחה", וזה שאחריו תוך שניה גם כן מסיים "ויקרב משיחה"), וכן יכול לענות "אמן ואמן" על שניהם יחד, אולם אם יש הפסק ביניהם יותר מכדי דיבור (שניה וחצי) יענה "אמן" אחר כל אחד ואחד.

4. כמו שאסור לעבור לפני אדם שמתפלל שמונה עשרה (ונבאר את זה שנגיע בסיעתא דשמיא להלכות תפילה שמונה עשרה), כך אסור לעבור לפני מי שאומר קדיש, וכל זה דווקא בארבע אמות (כשני מטר), אולם אם עובר לפני האומר קדיש שבוא רחוק ממנו יותר שני מטר מותר לעבור על פניו, ואם האומר קדיש כבר סיים את חצי הקדיש (חמישה אמנים ראשונים) מותר לעבור לפניו גם בתוך ארבע אמות שלו.

5. בשעה שאומרים קדיש צריכים הקהל לשמוע כדי לענות בכוונה, ורשום בפרקי היכלות שרבי ישמעאל עלה לשמים והמלאך שר הפנים הראה לו כל מיני גזירות שונות של חרב ושל ביזה ושל רעב, ואמר לו שבכל יום מתחדשות גזירות על עם ישראל ובשעה שעם ישראל עונים יהא שמה רבא בקול רם מבטלים גזירות קשות, וכבר כתבנו מה אמרו חז"ל "כל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו", ונחלקו בזה הראשונים, רש"י פירש בכל כוונתו, והתוספות פירשו שצריך לאומרו בקול, אמנם כבר כתבו הפוסקים שיענה בכל הכוונה וגם ירים את קולו מעט, אולם לא ירים את קולו יותר ממי שאומר קדיש, כמו הדין שמי שעונה אמן שאינו רשאי להגביה קולו יותר מן המברך.

6. אין לדבר בשעה ששומע שאומרים קדיש, וכן אין להרהר אפילו בדברי תורה, ואין חילוק בין הקדישים, אם הוא קדיש על אגדה או על משניות, או על דברי תורה.

7. בשעה שהשליח ציבור אומר קדיש, אין הציבור רשאים לומר איתו בלחש את הקדיש, אלא צריך להקשיב למה שאומר השליח ציבור, ומכאן צריך להיזהר כאשר אומרים סליחות ואחר כך אומרים את הקדיש שנהוג שחזן מנגן וכל הציבור שהם יושבים מצטרפים איתו או בימי שבת קודש, יש להיזהר שלא יאמר קדיש עם החזן, אלא יקשיב ויענה אחריו אמן ואמרן יהא שמה רבא.