בניית אישיות מחונכת

נשים לב לעובדה, שבהתחילנו לחנך את הילד, הוא קטן וחסר בינה. למעשה, הוא כה תלותי בנו ובמה שאנו אומרים לו לעשות, עד שכמעט ואין סיבה שהוא לא יעשה מה שאנו פוקדים עליו. במיוחד אם אנו עומדים עליו ומשגיחים שיבצע את דברינו. בגיל שבו הילד עוד לא עומד על בינתו ואין בו את שיקול הדעת העצמאי והאחראי, יש לנו גם את הכח המעשי ואף הזכות המוסרית, להחליט בשביל הילד מה טוב עבורו, ויש בידינו הכח להביאו לבצע כמעט כל פעולה אשר נחפוץ בה.

אולם לא לעולם חוסן, כשהילד מתבגר, הוא רוכש לעצמו דעה משלו, ובד בבד עם התבגרות הילד, הולכת ופוחתת מידת השפעתנו עליו, עד שבגיל מסויים הוא מפסיק להישמע באופן אוטומטי למה שהוריו מצווים עליו. עם התבגרותו הוא מנסה לאמץ לו משנת חיים סדורה, ומתחיל לברר בעצמו, לאעום במו פיו, לשאול שאלות ולהסיק מסקנות, שלא תמיד יש לנו חלק בעיצובן. מה שבא לידי ביטוי בצורה בולטת ונחרצת אצל הילד באותן שנים גורליות, הוא נטייתו הטבעית להעדיף לעשות את מה שהוא אוהב, ולהתקשות – גם תמורת פרסים וכדומה – לבצע את מה שליבו אינו נמשך אחריו.

חינוכו של הילד מלכתחילה, חייב להיות מכוון לתקופה זו וכהכנה לה. אותם ימים ושבועות, חדשים ושנים, בהם הילד הולך ומתבגר והופך לעצמאי, אלו התקופות הקריטיות לחינוכו. זו התקופה שבה הוא מגבש את אישיותו. חינוכו משחר ימיו, צריך איפוא להביא לידי כך, שיבנה עצמאות תקינה ויטול עליו אחריות נכונה על עצמו, חיו ועתידו. כשהנער הופך לגדול ומתחיל להיות עצמאי, יהיה מבחנו הגדול של החינוך: האם הוא מכיר – מתוך רצון כנה והתעוררות פנימית – את הצורך ליטול אחריות על מעשיו, או שמא הוא עדיין מונע ממרות ההורים או מפחד ויראת העונש, ששימשו אותנו מעט בימי ינקותו.

וכשזו המטרה, הרי שלמען השגתו יהיה עלינו במקרים רבים להסביר לילד את ההגיון העומד מאחורי צווינו, ומה מניע אותנו לאסור עליו דברים מסויימים ולעודד אותו לדברים אחרים. לא נחנך אותו ללמוד כדי להביא כבוד למשפחה או כדי להרוות אותנו נחת, אלא ללמוד מתוך הבנה כי הדבר הטוב ביותר בשבילו הוא לעסוק רק בטוב. אם ניאלץ להעניש את הילד בגין התנהגות שלילית, תהבהב לנגד עינינו נורת אזהרה, שאסור שהילד יחשוב שאנו מענישים אותו כי אנחנו נפגענו מהתנהגותו. לאור זאת נבהיר לו בהזדמנות הנינוחה הראשונה, כי עתידו דורש מאתנו לחנכו ואף לייסרו בשוטים, כדי להטותו לדרך הישר. בדרך זו ילמד הילד, כי האחריות למעשיו מוטלת עליו וכי אנו רואים לנגד עינינו את עתידו.

גם בנוגע לטווח הקצר, הדבר כדאי ביותר. אם ניתן לו מקום לטעות כי אנו מתכוונים רק לטובת עצמנו ולכבודנו האישית, הוא לא יקבל את הוראותינו כמחייבות. במצב כזה, תהא התנהגותו תלויה ביחסו אלינו. כאשר יחפוץ לרצות אותנו, יתנהג כפי שאנו מצפים ממנו, וכאשר ירצה להרגיש אותנו, יהיה בידו קלף נהדר.

זו תהא שעת המבחן של החינוך – כשנסיונות יצוצו ותידרש התמודדות על הדרך ועל הזהות הרעיונית. אז, כשיסתדר הילד בכוחות עצמו ויתמיד בהליכתו במרכז המסלול בלי לנטות ובלי לסטות לשולי הדרך, נדע כי עשינו מלאכתנו נאמנה וצלחה דרכנו.