פרשת יתרו

בפרשה אנו לומדים על המעמד הגדול של מתן תורה. התורה מציינת כמה דברים שהיו מיוחדים במעמד נשגב זה, אחד הדברים שהיו מיוחדים הוא המתואר בפסוק "וכל העם רואים את הקולות", המפרשים עמדו להבין מהי משמעות הדברים "רואים את הקולות". רש"י מפרש כפשוטו "רואים את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר". כלומר למרות שבדרכו של עולם 'קול' רק שומעים ולא רואים, אבל כאן נעשה נס מיוחד שראו את הקולות. ודבר זה צריך פירוש לשם מה נצרך נס זה.

בספר 'דבר בעתו' מבאר הרב יואל שוורץ שליט"א דבר זה בא ללמדנו, כי המגבלות הטבעיות לא קיימות בעולם הרוחני. ומשום כך בעולם החומרי אמנם צריך אוזן כדי לשמוע, עין כדי לראות, לא כן בתורה. וכמו שמבואר במשנה (תמיד פ"ג) מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, מיריחו היו שומעין קול המגריפה, מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז, מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול הצלצל, מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היו שומעים קול השופר, ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים. מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטורת אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת: ע"כ. ומוסיף הברטנורא לבאר שהמרחק שהיה בין יריחו לירושלים היה עשר פרסאות שהם ארבעים קילומטר. כלומר שהיה כאן ניסים ברורים לא כפי דרך הטבע. אך באמת מדוע ביריחו דווקא היו כל הניסים הללו? כתב הראב"ד שזה משום שיריחו היתה המקום הראשון שבו קדשו את הארץ על ידי כיבוש המקום, ומשום כך קדושתו דומה לירושלים. ע"כ. למדנו מכאן כי הקדושה היא בלתי מוגבלת, והדבר תלוי רק בכלי הקיבול של המקבל. וכיון שיריחו היתה ראויה לכך, הקולות הגיעו לשם. גם קבלת התורה היתה לפי מדרגתו של כל אחד. משה מחיצה לעצמו, אהרן מחיצה לעצמו, הכהנים מחיצה לעצמם, כל אחד השיג בתורה לפי דרגתו.

בהקדמת ה"ים של שלמה" למסכת בבא קמא נתבאר מדוע יש מחלוקת בהלכה זה מחמיר וזה מיקל, והוא הסביר שכל אחד הבין בתורה לפי שורש נשמתו. בית שמאי שורש נשמתם דין הם מחמירים יותר, בית הלל שורש נשמתם חסד הם מקילים יותר.
בגמרא (ב"מ פה א) מסופר שכאשר ריש לקיש קיבל על עצמו ללמוד תורה חל בו שינוי גמור, כי תורה מתשת כוחו של אדם עוד בטרם למד. וכן גם נאמר בשם הגר"א כאשר 'רות' קיבלה עליה גירות, היא נחלשה כמו"ש "ותרא כי מתאמצת" אז הבינה נעמי כי היא אכן קיבלה על עצמה עול מצוות באמת. וכיון שהאדם הזה משתנה, כוחותיו הפיסיים נחלשים אבל אחר כך הוא מתחזק בכוחות רוחניים.

על חשיבות קדושת כלי הקיבול, נלמד מדברי רבי שמעון בר יוחאי שאמר: בתחילה אמרתי, אילו הייתי בהר סיני הייתי מבקש מהקב"ה שיהיו לאדם שני פיות, האחד לדברי תורה, והשני לשאר הצרכים. ואחר שראיתי במה אדם נכשל בדיבורו, הבנתי כי עדיף פה אחד, כדי שלא יחשוב האדם שהותר לו לדבר בפה השני מה שעולה על רוחו. במדרש קהלת נאמר שהאדם שלומד תורה דומה לכלי מלא שמן, ואם עוסק חלילה בדברים בטלים הרי זה כמו ששופך מים לכלי הזה שכל טיפה של מים שנכנסת יוצאת כנגדה טיפה של שמן. מכל שכן עבירה שכל עבירה מטמטמת ליבו של אדם היא פוגמת את כלי הקיבול הרוחניים של האדם.