פרשת ויחי

פרשת ויחי נקראת "פרשה סתומה" לפי שאין הפסק בספר התורה בין פרשת ויגש לפרשת ויחי. רש"י שואל למה פרשה זו סתומה? ורש"י עונה: לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. ע"כ. ויש להבין את פירוש הראשון מהו המשמעות נסתמו עיניהם וליבם.
בספר "יגל יעקב" מפרש הגאון ר' יעקב חיים סופר זצ"ל שהנה יש שני מיני שעבוד, האחד- שעבוד הנפש, והוא מניעת עסק התורה והמצוות. והשני- שעבוד הגוף שעוסק בדבר שאין יכול הגוף לסובלו אלא רק בהכרח. והנה המצרים ידעו את סוד הדברים שכל זמן שישראל עוסקים בתורה ובמצוות, לא יצליחו לשעבדם בשעבוד הגוף, ולשבור את רוחם. מפני שהתורה מחכימה את האדם ונותנת לאדם שמחה וכח לסבול את צער הגוף ולא להתיאש. וכמו שנאמר בתהילים "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פיקודי ה' ישרים משמחי לב". עוד נאמר "החשתי מטוב וכאבי נעכר" והיינו כאשר האדם מפסיק לעסוק בתורה שנקראת "טוב" אז כאבי נעכר.

ולכן המצרים בתחילה התחילו לשעבדם שעבוד הנפש, כלומר שלא הניחום לעסוק בתורה. וזה היה שנתנו להם פיתויים לעסוק בענינים של עולם הזה, כגון תפקידים חשובים בממשל המצרי.  באופן שיהיו שקועים בחומריות ואז ממילא הם יתנתקו מהתורה. ואחר שהתנתקו מהתורה התחילו לשעבדם שעבוד הגוף. וזה שכתב רש''י ז''ל שכיון שנפטר יעקב אע''ה נסתמו עיניהם ר''ל עין השכל. שלא הניחום לעסוק בתורה ולהתחכם. וגם נסתם ליבם, כלומר שכיון שאין להם את עסק התורה ממילא אין מה שישמח את ליבם. ואח''כ התחילו לשעבדם שעבוד הגוף.
ביאור נוסף מובא בספר "זאת ליעקב" להגאון ר' שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א לעם ישראל ישנם שני כחות של שררה והנהגה. "סנהדרין ומלכות" והם "העיניים והלב" של ישראל. כוחות אלו נתנו מיעקב אבינו ליהודה בפסוק בפרשה "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו" ומפרשת הגמ' (סנהדרין ה ע"א) "לא יסור שבט מיהודה" - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. "ומחקק מבין רגליו" - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים. ע"כ. הרי לנו שני כוחות "עינים" "ולב", הסנהדרין נקראו "עיני העידה" וכן גדולי האומה בכל דור היושבים על מידין הם מורי ההלכה והדרך בכל דור ודור. העומדים בפרץ להורות לעם את המעשה אשר יעשון. ואילו המלך וראשי גלויות הם נקראים "לב העם", לפי שהם הדואגים לכל צרכי העם במובנים הגשמיים. וכלשון הרמב"ם (ה' מלכים פ"ג ה"ו) שלבו של המלך הוא לב כל קהל ישראל.

ולפיכך כשיעקב אבינו היה עמהם הרי הוא היה העינים והלב גם יחד, ולכן אף אם היו סובלים צרת השעבוד לא היו עיניהם ולבם של ישראל נסתמים. אבל כשמת יעקב אבינו נסתמו "עיניהם" ו"לבם" של ישראל מצרת השעבוד. ולפיכך עיקר הסתימה מצרת השעבוד בא מחמת פטירת יעקב. ובאמת כאשר משה רבינו הגיע נאמר שם "וירא בסבלותם" ופירש רש"י נתן 'עיניו ולבו' להיות מיצר עליהם. הרי שהיה למשה רבינו את כח ההנהגה שהיה ליעקב, הדרכה רוחנית, ועיצות וסיוע גופני שהיה נותן להם. ולפיכך כבר היה בזה את הדרך לצאת מהגלות.