משנה ז

הקדמה למשנה:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי היו הזוג השני בתקופת הזוגות, יהושע בן פרחיה היה נשיא ונתאי הארבלי היה אב בית דין, והם היו בתקופת בית שני בימי ינאי המלך כמאתיים שנה לפני חורבן בית המקדש.

ביאור המשנה:
נתאי הארבלי - נתאי הארבלי היה נמצא בעיר ארבל, שנמצאת בגליל התחתון בארץ ישראל.
אומר - היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
הרחק משכן רע - התרחק מלגור ליד שכן רע, כיוון שלא תלמד ממעשיו הרעים, ולכן לפני שאדם הולך לגור באיזה מקום יש לו לברר ולדרוש מי יהיה שכנו.
ואל תתחבר לרשע - הוסיף התנא ואמר שלא תחשוב שדווקא לא לגור ליד שכן רע, שאז הוא תמיד נמצא בקרבתי ויש חשש שאדם ילמד ממעשיו, אבל ללכת איתו מידי פעם, או להתחבר אליו רק לענייני סחורה שזה רק דרך ארעי יהיה אפשר ללכת איתו, לכן התנא אומר שגם אל תתחבר אליו בשום צורה ואופן, ואמרו חכמים שכל מי שנדבק ברשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם, מכל מקום נוטל שכר כמותם, וזה דומה לאדם שנכנס למפעל שמעבד עורות אף על פי שלא עבד במפעל וגם לא לקח כלום משם, בכל זאת נדבק בו ריח רע.  
ואל תתיאש מן הפורענות - רש"י מפרש אם בא על האדם גזירה רעה אל יתייאש מן הטובה, וכמו שכתוב במסכת ברכות (דף י' עמוד א') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", ורבנו יונה והרשב"ץ ורבי עובדיה מברטנורא, מפרשים שאם אתה רואה רשע שדרכיו מצליחות והוא נמצא בשלוה, "אל תאמר אתחבר איתו וכאשר יעבור מזלו הטוב אתרחק ממנו", משום שאתה לא יודע מה ילד יום ובן רגע יבוא עליו פורענות, ואז כיוון שהיית קרוב אליו גם אתה תלקה עימו.

מעשה שהיה:
מעשה היה באדם אחד שהשכיר בית לאלמנה עניה שיש לה ילדים, והיא הייתה משלמת לו בכל חודש. כעבור כמה חודשים עבר חודש אחד שהאלמנה לא היה לה במה לשלם ובעל הדירה דרש ממנה לעזוב את הבית ולאמנה לא היה מקום אחר ללכת, ואותם ימים היו ימי חורף קשים שהיו רוחות וברד וכפור גדול ונורא בחוץ. והנה באחד הלילות הלך בעל הבית והסיר את הרעפים  שעל הגג והגשם והברד ירדו לתוך הבית. והנה כמה אנשים באו אל בעל הבית וביקשו ממנו שיחוס וירחם על האלמנה ועל היתומים ויתן לה אפשרות רק עד סוף החורף, ובעל הבית לא רצה לשמוע, ולכן האלמנה עם היתומים נאלצו לעזוב את הדירה באמצע ימי החורף הקרים. הגאון החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) היה עד למעשה הזה ושראה כך מה שעשה בעל הבית, ואת עקשנותו שלא רצה להשאיר את האלמנה עם היתומים עד סוף החורף, קרא החפץ חיים בקול את הפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו", ותהה מה יהיה סופו של האיש הזה, והנה עברו שנים והעונש עדין לא הגיע (משום שה' יתברך מאריך אפים גם לרשעים), אולם כעבור עשר שנים בא כלב שוטה ונשך את בעל הבית, ובעל הבית התייסר ביסורים קשים מאוד והתפתל במכאוביו במשל כמה שבועות והיה נובח ככלב, ולבסוף מת ביסוריו. ועל זה נאמר "אל תתיאש מן הפורענות", שאפילו אם אינך רואה מדוע אותו אדם רשע דרכו מצליחה ואינו נענש, בכל זאת אל תתיאש מן העונש ותאמר הוא לא יענש, שכן ה' יתברך מאריך אפו לרשעים ואם אינו חוזר בתשובה סוף העונש לבוא.   
עוד סיפר החפץ חיים שהייתה תקופה שהיו חוטפים ילדים והיו מוסרים אותם לצבאו של ניקולאי הרשע, וקצב אחד שראה שתפסו את בנו הלך ותפס נער בן ישיבה ומסרו לצבא במקום בנו, החפץ חיים הצטער מאוד על אותו מקרה עם הקצב, ומספר שעקב בסקרנות לראות מה עונשו של הקצב, עד שנודע לו שבנו של הקצב הורעל דמו, ולא הועילו לו שום רפואה ולאחר שסבל יסורים קשים נפטר הבן של הקצב, ואנשי חברה קדישא חששו לטפל בו מחמת שפחדו להדבק, והקצב נאלץ בעצמו לקבור את בנו במו ידיו. והנה רואים שאפילו שאנו רואים לכאורה הנה אותו אדם עשה כך ולא נענש, בכל זאת זה לא אומר שהוא לא יענש ואל תתיאש מזה שלא ראית שהוא קיבל עונש, שה' יתברך מאריך אפו והעונש הוא יכול לקבל אחרי האב מאוד שנים.