משנה ח

הקדמה למשנה:
יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח היו הזוג השלישי בתקופת הזוגות, והיו בזמן בית המקדש השני בזמן תקופת ינאי המלך, ונחלקו רבי מאיר וחכמים מי היה אב בית דין ומי היה נשיא, לדעת רבי מאיר יהודה בן טבאי היה נשיא, ושמעון בן שטח היה אב בית דין, ולפי דעת חכמים שמעון בן שטח היה נשיא ויהודה בן טבאי היה אב בית דין.

ביאור המשנה:
יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם - היינו שהם קיבלו ולמדו את התורה מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי.
יהודה בן טבאי אומר - היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
אל תעש עצמך כעורכי הדינין - יש בזה כמה פירושים, פירוש ראשון זה אזהרה לדיין שלא יעשה את עצמו כמו עורכי דין, הכוונה שהדיין אסור לו ללכת ולומר לאחד מהאנשים שבאו לדון תעשה כך ותטען כך, ועל ידי שתגיד כך תצא זוכה בדין שלך, אף על פי שאותו אדם הוא באמת העשוק (או שהוא באמת זכאי) בכל זאת אסור לדיין ללמד את האדם איזה טענה, וכמו עורך דין שאומר לפרקליטו תאמר כך ותעשה כך, אסור לדיין לעשות זאת לפי שאם הדיין יעשה זה יחשדוהו וידברו עליו רעה, פירוש אחר אם עשית מעשה רע אל תחפש לך דרכים להפך לך איזה זכות, כמו עורכי הדין שהם כל פעם מחפשים זכות והצדקה במעשה שהם מציגים, אלא תודה על האמת שאין לך דבר שאין לו תשובה, פירוש אחר זה מדבר לתלמיד היושב לפני רבותיו, שלא יעשה את עצמו כגדולי הדיינין (והיינו עורכי הדיינין זה גדולי הדיינין), שלא ידבר לפני שרבו מדבר משום שזה נראה שפוסק את הדין.
וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים - זה מדבר לדיין שבאו אליו אנשים לדון, שיסתכל עליהם כאילו הם רשעים (ולא שחס ושלום יחשוב עליהם שהם רשעים), משום שלא יאמר הדיין לעצמו "הנה האדם הזה חשוב ובטוח שלא ישקר", משום שאם כך יחשוב הדיין מעולם לא יראה על אותו אדם חובה משום שהוא חשוב בעיניך, אלא שכל מה שיגידו האנשים שבאו לדון יהיה בעיני הדיין כספק, ועל ידי כך לא יטה לב הדיין לאחד מן הצדדים ואז יצא דין אמת.
וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין - זה מדבר לדיין למתי שנגמר הדין שיסתכל על האנשים שבאו לפניו בצורה חיובית, כייון שהם קיבלו עליהם את פסק הדין, ועוד שהדיין גם כן לא יסתכל על מי שיצא חייב שבאמת הוא גזלן והוא בנאדם רע, אלא תחשוב עליו שהוא לא ידע את הדין שהרי אין אדם רואה חובה לעצמו, והוא טועה ושוגג, ותדון אותו לכף זכות.

מעשה שהיה:
הגאון רבי משה זאב וואלף (בעל ספר מראות צבאות) היה מיחידי וגאוני הדור, ושני פרנסי וגבירי העיר ביאליסטוק ר' זימל אפשטיין ור' קופל הלפרין רצו שרבי משה יבוא וישמש אצלם בתור הרב הראשי של העיר ביאליסטוק, ולכן הם הפעילו לחץ ומאמצים כדי שרבי משה יבחר לרב הראשי, ואכן בכוח השפעתם רבי משה זאב וואלף נהיה הרב הראשי של העיר ביאליסטוק. שני פרנסי העיר היו עשירים מאוד, משום שהיו הקבלנים של הממשלה לסלול מסילות רכבות וכבישים ולבנות גשרים, והם היו שותפים ביחד בכל עסקיהם, וגם היו עוזרים ביחד לקהילה היהודית והיו נותנים צדקה לכל, ופותחים בתי כנסיות ובתי מדרשות ומקוה טהרה, והם עצמם היו גם יודעים ללמוד תורה והיו קובעים בקביעות ללמוד תורה, והרבה אנשים אהבו אותם והיו מעריצים אותם.
באחד הימים פרץ ביניהם סכסוך כספי בענייני עסקיהם, והם החליטו לבוא ולהתדיין לפני רב הקהילה של עירם, שהוא היה רבי משה זאב וואלף.
לפני בואם אל הרב התכוננו בעצמם מה לטעון בבית הרב, כל אחד היה מחפש לעצמו הוכחות וראיות מהש"ס ומהשולחן ערוך, כדי להוכיח את צדקתו על פי ההלכה, וקבעו תאריך ללכת לבית הרב להתדיין וכל אחד יביא את ההוכחות של איתו. וכשהגיע היום שבו קבעו ללכת לבית הדין הלכו לבית הדין והנה שמש בית הדין פתאום רואה אותם, מיד השמש נכנס בבהלה לרב והודיע לו ששני פרנסי העיר נמצאים כאן בחוץ, אמר לו רבי משה לך תשאל אותם לשם מה הם באו, אם בשביל הקהילה או שיש להם דין תורה, הלך שמש בית הדין ושאל אותם מה מעשיהם כאן?, הם ענו לו שיש להם דין תורה והם באו להתדיין אצל הרב, רבי משה אמר לשמש בית הדין לך תגיד להם שיחכו כמו שאר המתדיינים.
והנה כאשר נכנסו שני הפרנסים אל הרב, הרב לקח את טליתו ושם אותה על עיניו ולא אמר להם שלום, אלא ישר ניגש לדין שלהם. פתח הרב ואמר "זימל וקופל מי מכם הוא התובע, שהוא יטען ראשון", שני הפרנסים האלה היו בהלם מוחלט הם רגילים שכולם קוראים להם בתואר "רבי" בגלל מעמדם וחכמתם, ועוד נפגעו שהרי בזכותם נהיה רבי משה רב העיר והקהילה ומדוע אינו מתייחס אליהם יפה, ולכן התמרמרו מאוד בליבם וכל הראיות שהיו להם נשכחו מהם.
פתח ר' זימל את פיו ואמר אני הוא התובע והתחיל לסדר את טענותיו בקיצור נמרץ בלי שום מראיות שהיו לו, כיוון שנפגע מהיחס של הרב לכן שכח את ראיותיו. וכשסיים ר' זימל את דבריו פנה הרב אל הפרנס השני ואמר "ואתה קופל מה אתה משיב על טענת זימל", גם קופל ענה בקיצור נמרץ מבלי להוכיח את טענותיו שהכין, משום שגם הוא נפגע מהיחס ולכן שכח את ראיותיו.
כשסיים ר' קופל את דבריו ציווה הרב על שניהם לצאת בחוץ, כדי שיוכל הרב להתייעץ עם חברי בית הדין, לדון איתם איך לפסוק את הדין.
וכשיצאו שני פרנסי העיר מן החדר התחיל רבי משה להתייעץ עם חברי בית הדין, ולאחר שדנו הסכימו חברי בית הדין עם החלטתו של רבי משה, קרא רבי משה לשמש בית הדין שיקרא לשני פרנסי העיר, כדי לומר להם מה פסק הדין.
לאחר שאמר להם רבי משה את פסק הדין, שאל אותם רבי משה "האם אתם מקבלים על עצמכם את פסק הדין?", שני פרנסי העיר אמרו שהם מקבלים על עצמם את פסק הדין, ומיד הוריד רבי משה את טליתו מעל עיניו ושם אותה רק על ראשו, ומיד הושיט להם ידיים ועמד ואמר להם "שלום עליכם רבי זימל, שלום עליכם רבי קופל, ברוכים הבאים מה שלומכם?", וציווה רבי משה לשמש שיכין כיבוד וקפה לכל אחד מהם, שני פרנסי העיר לא הבינו מה קרה פתאום, ולכן ניגשו ואמרו לרבי משה מה קרה פתאום?, מדוע שנכנסנו קראת לנו זימל וקופל בלי תואר של "רבי"?, ולמה לא הסתכלת עלינו?, ומדוע לא אמרת לנו שלום?, ועכשיו פתאום אתה קראת לנו רבי זימל ורבי קופל ואתה מחייך לנו ואומר לנו שלום?, השיב להם רבי משה הרי יש לנו משנה מפורשת בפרקי אבות ששם רשום " וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים", והרי יש פסוק בישעיה (פרק מח' פסוק כב') "אין שלום אמר ה' לרשעים", אם כן איני יכול לומר לכם שלום, משום שהדיין צריך לראות את בעלי הדין שבאים להתדיין לפניו כאילו הם רשעים, ועכשיו שקיבלתם על עצמכם את הדין חוזרת יושרכם וצדקתכם וברוכים תהיו בכל הברכות שבתורה. רואים מכן מעלתם וצדתם של גדולי ישראל שדנים דין אמת ללא משוא פנים, כמו שנאמר בתורה "לא תכירו פנים במשפט, כי המשפט לאלוהים הוא".