כוס וודקה

באחד הערבים השבוע התקשר אלי עמיתי הוותיק מיסטר רונלד צימרמן האמריקאי, "שלום לך מיסטר לוי, כמעט חודש לא דיברנו... ואתה יודע שאם יש לי סיפור עסיסי אני לא שומר אותו בשביל עצמי, בזכותך יש עוד כמה עשרות אלפי קוראים שיכולים להנות ממנו...

או.קיי. רונלד, כולי אוזן, הפנקס פתוח והיד רושמת.

"אז שים לב אדון לוי, מי כמוך יודע שאהבת חברים זה דבר חשוב, אפילו יותר ממצוות מעשיות. הקב"ה מאד נהנה שבניו אוהבים זה את זה ומשמחים זה את זה. כמו אבא טוב, שנהנה להביט בילדיו הקטנים המשחקים יחדיו בשיתוף פעולה תוך צהלות שמחה. הרבי שלי אמר לא פעם, רונלד שתדע לך, לאהוב יהודי באמת באמת עם כל הלב, זה הנחת הכי גדול של ריבונו של עולם, ובזכות אהבת חברים זוכה כלל ישראל להמון שפע ברכה וישועה, בעיקר כאשר אהבה זו יש בה גם מסירות נפש.

"ובכן מיסטר לוי, היה היו להם שני ידידים בלב ובנפש, שם האחד יעקב וחברו מישה. הם לא היו רק ידידים, הם היו אפילו שותפים מיוחדים במינם. היתה להם נגריה קטנה באזור התעשיה ששכן אחר כבוד בקצה העיירה שם הם יצרו בהרמוניה ברוכה, שולחנות, כיסאות, חלונות, ספריות, וכל מה שבית יהודי זקוק לו. לא היו להם עיניים גדולות, הם חיפשו להתפרנס ולא להתעשר, ולכן היתה להם סבלנות ברזל לכל לקוח. הם נתנו לכל קליינט תחושה שהוא הכי חשוב ויקר בעולם, ואם היו למישהו טענות, מיד הוא היה צודק. יעקב ומישה ספגו מפעם לפעם ביזיונות לא מוצדקים מאנשים לא בדיוק מתוקנים במידותיהם, אבל הם קיבלו זאת באהבה, גם אם נאלצו להחזיר את הספה לנגריה, ולעצב או לרפד ספה חדשה. חסד? הו, הו, השניים היו חסדנים מאין דוגמתם, ולא היו חתן וכלה שנישאו שלא קיבלו מהם ארון מכובד, או ארגז מצעים, ולפעמים אפילו חדר שינה מלא. והם, בחסדי השם התפרנסו בכבוד וטיפחו משפחות לתפארת, ושם שמים ושבחיו שגורים על לשונם יומם ולילה, לא פחות מאשר הם שיבחו איש את רעהו. ממש להתקנא. אבל זה לא הסיפור, לוי, זה לא הסיפור.

בבית המרזח הקטן שניצב לו בכניסה לעיירה, שם ישב מאחרי הדלפק המוזג הוותיק גדליהו מינצקי, המכונה גודלי.  "גודלי זה היה איש חביב, שקיבל במאור פנים את שלל שותי השיכר לסוגיהם ולמיניהם. חיבה מיוחדת הוא רחש לשני חבריו הנגרים הוותיקים יעקב ומישה. הללו בכל יום, קיץ או חורף בשעות אחר הצהרים המאוחרות לאחר סיום יום עמלם המפרך היו נכנסים לחצי שעה לממזגה של גודלי, ממתינים שיגש אליהם עם בקבוק וודקה ושתי כוסות זכוכית גבוהות. גודלי מזג להם וודקה עד למעלה ממחצית הכוס, החליף עמהם כמה מילים מנומסות שאחרי יום מפרך, והותיר אותם לשמוח ולעלוץ באווירה ידידותית נעימה, שוודקה בוודאי מוסיפה לה הרבה חן וחמימות הלב. המחזה הזה חזר על עצמו לא פחות מארבעים שנה, חוץ משבתות וחגים כמובן.

"נו, מיסטר לוי, כמה בן-אדם כבר יכול לחיות. שבעים שנה? שמונים שנה? יום אחד לקה יעקב בליבו, אושפז בבית החולים של העיר הגדולה, ואחרי שבוע נפח נשמתו בשיבה טובה כשהוא משאיר אחריו, משפחה לתפארת כולל נינים לא מעטים, והמון חסדים." האובדן של יעקב היה קשה לכל מי שהכיר את האיש היקר הזה, אבל לא אחטא לאמת אם אומר לך, שמישה שותפו וידידו בלב ובנפש היה שבור יותר מכולם. הוא הרגיש כאילו חתכו לו את היד, או את הרגל, או חצי ראש. חודש ימים הוא לא תיפקד, רק בכה ובכה. מי שהעמידה אותו על מקומו היתה אשתו הצדקת סוניה ברכה, שצעקה עליו בוקר אחד: "די מישה!!! תפסיק לבכות כמו תינוק, תתלבש, תתפלל וחזור לנגריה! יעקב ידידך  אם היה בחיים  היה מאד מאוכזב מהתגובה הילדותית שלך".

המילים הללו עזרו, הנגר מישה אחרי חודש קשה ביותר חזר לנגריה, לקרשים ולקורות, למשור ולמסמרים. אבל למלאכת היצירה היה טעם מר. בשעה חמש אחר הצהרים הוא סגר את שערי הנגריה ושרך רגליו לכוון הממזגה של גודלי והתיישב בשולחן הקבוע. גודלי הגיע עם בקבוק הוודקה ובידו כוס זכוכית גבוהה, אחת. הנדלר סימן לו באצבעותיו: "תביא שתי כוסות". גודלי ניגש להביא עוד כוס, די בתימהון.

"מזוג וודקה לשתי הכוסות" ביקש הנדלר העצוב . " בשביל מי הכוס השניה?" שאל גודלי  "בשביל גרינבלוט זכרונו לברכה. כוס בשבילי וכוס בשבילו. אני ממשיך לשמור על המסורת הידידותית שהיתה לנו במשך ארבעים שנה. קודם אשתה את הוודקה שלי, אחר כך אשתה את הוודקה שלו, אשב כאן חצי שעה ואחזור הביתה. המסורת הזו תנציח את זכרו בליבי לעד"  . "גודלי הגברתן הרגיש צביטה בליבו. הוא הכיר היטב את אוצרות האהבה שיש בליבו של מישה שיחיה לימים טובים  כלפי שותפו זכרונו לברכה, והוא מזג וודקה לשתי כוסות. כך חלפו להן ארבע שנים.

"והנה יום ראשון חורפי אחד אחר הצהרים, מגיע מישה לממזגה, גודלי כהרגלו בקודש שולף בקבוק וודקה, מצמיד אליו שתי כוסות זכוכית גבוהות קומה ונע לכוונו של מישה. מישה הרים את עיניו וסימן לגודלי באצבעו: "תביא רק כוס אחת בלבד". גודלי די הופתע, הוא הניח כוס אחת על הדלפק וניגש עם השניה למישה. הוא מזג ושאל: "מה קרה מישה שחרגת ממנהגך, נגמרה הידידות? נגמרה השותפות? מדוע אתה שותה רק את כוס הוודקה שלך וזונח את כוס הוודקה של יעקב ז"ל.

"מישה הביט במוזג בעיניים בורקות ולחות מדמע: "גודלי יקירי, אני רוצה להעמיד אותך על טעותך. ביקרתי בסוף השבוע אצל הרופא שרגא מוט'ל פייביש, והוא בדק אותי ישר והפוך. בדק את הריאות, בדק את הדם, בדק את הלב, ואמר לי: "אדון מישה, אתה איש לא כל כך בריא. יש לך סכרת קשה, יש לך תעוקה בלב, יש לך לחץ דם. אלכוהול, וודקה, ויסקי, זה לא בריא בשבילך בכלל. מכאן ואילך אתה לא שותה יותר משקאות אלכוהוליים ... גודלי פער פיו נדהם ושאל: "אז אני לא מבין, הרופא אסר עליך לשתות וודקה, כי זה פוגע בבריאותך, והלוא הרגע ראיתי אותך שותה בלגימה אחת את כוס הוודקה שלך שהיתה גדושה למדי, איפה אתה ואיפה הרופא???! "מישה גרד פדחתו, נשען על מרפקיו ולחש לעבר המוזג: "תשמע גודלי, לא שתיתי את כוס הוודקה שלי, לי אסור לשתות. שתיתי את הכוס הוודקה של יענקל'ה גרינבלוט ידידי היקר זכרונו לברכה. שתיתי בשביל האהבה שיש לי אליו והכבוד שאני רוחש לו... וגם במחיר הבריאות שלי לא אוותר על מסורת הידידות שלנו".

"אתה מבין מיסטר לוי, בשבילי הסיפור הזה מעיד על אהבת חברים גדולה. נכון מישה אולי איננו חכם גדול אבל יש לו מנהג של זכרון וכבוד כלפי ידיד אהוב שלו, והוא מוכן לשתות וודקה לזכרו... גם אם זה פוגע בבריאותו. ויש בזה כמובן הרבה מסירות נפש.