סדר עטיפת הטלית

כבר ביארנו במאמר הקודם שאין לברך עד לאחר שמסיים להתעטף בציצית, וכן אמרנו שאם ברך ועדין לא התעטף ודיבר צריך לחזור ולבר (אלא אם כן זה היה לצורך לבישת הטלית), אולם אם לאחר שהתחיל כבר בעטיפת הטלית על גופו, אפילו רק הניח את הטלית על ראשו בדיעבד אם דיבר אפילו דברים בטלים אינו חוזר ומברך, אולם ברור שלכתחילה אין לו לדבר כלל עד שיסיים את העטיפה לגמרי.

אם בעודו מתעטף לפני שהוריד את הטלית על גופו שמע דברים שבקדושה, כגון קדיש או קדושה או ברכה או ברכו, צריך לענות, ואפילו אם עדין לא הספיק להתעטף כעטיפת הישמעאלים אלא רק הניח את הטלית על ראשו, צריך לענות לקדיש קדושה ברכו או אמן (ששמע איזה ברכה מאחר), ואין זה נחשב להפסק בין הברכה למצוה, שמכיוון שהניח את הטלית על ראשו נחשב שכבר התחיל במצוה ואין לחוש להפסק במקום צורך כגון מצוה וכדומה.  

סדר עטיפת הטלית:
1. יש נוהגים שקודם שמתעטף אומרים פסוקים אלו "ברכי נפשי את ה' ה' אלוהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת", "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה".

2. מנהג עם ישראל להתעטף כעטיפת הישמעאלים, וסדר העטיפה כך: אחר שברך "להתעטף בציצית" יתעטף בטלית על ראשו כשארבע כנפותיו יורדות כנגד פניו שתים לצד ימין ושתים לצד שמאל, ויקח שני הכנפות שנמצאות בצד ימין וישליך אותו לאחריו על כתפו השמאלית וטוב שישה כך ארבע אמות (כשתי שניות), אחר כך יאחז את הצד השמאלי וישליכנו גם כן לאחוריו על כתפו השמאלית, וכך יוצא שכל ארבע הכנפות מונחות מאחריו על כתפו השמאלית, וישהה כך ארבע אמות, ואחר כך יוריד את הטלית על גופו באופן שיהיו שני כנפות הציצית מצד אחד ושני כנפות הציצית השניות יהיו מצד השני.

יש נוהגים שמיד אחר שסיים לברך ברכת "להתעטף בציצית" עוטף את ראשו וגופו, ולאחר מכן מרים את הטלית על הכתפים, ואז מעביר את הכנפות שבצד ימין על הכתף השמאלית, והנוהגים כך יש להם על מה שיסמוכו, וכך גם מנהג האשכנזים וכמה מעדות המזרח.
בכל שני האופנים שכתבנו יש להיזהר שהטלית לא תכסה את הפנים והעינים, אלא העטיפה צריכה להיות על הראש וסביב הצואר והסנטר למטה מפיו, והנוהגים לכסות את פניהם בשעת העטיפה צריכים לשנות את מנהגם, ועליהם להתעטף כמו שביארנו למעלה.

ויש כאלו נוהגים שאינם מתעטפים כלל אלא אחר הברכה מניחים את הטלית על צוארם וארבע הכנפות מול פניהם, ואלו שעושים כן אינם יוצאים מצות ציצית והרי הם מברכים ברכה לבטלה.

3. אחר שהתעטף בציצית יש נוהגים לומר פסוקים אלו "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון", "ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם", "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", "משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב", והנוהגים לומר פסוקים לפני עטיפת הטלית או אחריה יזהרו שלא פסוקים אלו קודם שיברכו תחילה ברכות התורה.

4. הנוהגים לעשות העטיפה על הראש ועל כל הגוף רשאים לומר את הפסוקים (שכתבנו בהלכה מספר 3) בשעת העטיפה בשעה שכל הגוף מעוטף בטלית, אולם אלו שנוהגים לעטוף את הראש תחילה לבד, הנכון להחמיר שלא לומר פסוקים אלו אלא רק לאחר שהוריד את הטלית על כל גופו בגמר העיטוף, מפני חשש הפסק שהרי עדין שעטף רק את הראש אינו נקרא שהתעטף בציצית אלא רק נקרא שהתחיל במצוה, ולכן עדיף שלא יאמר שום פסוק עד שיעטוף את הגוף, ובדיעבד אם אמר פסוקים אלו אחר שהניח את הטלית על הראש ועוד לא התעטף בה בכל הגוף, הדין הוא שאינו צריך לחזור ולברך, כיוון שכבר התחיל במצוה.     

5. אם לא ברך קודם שהתעטף בציצית יברך לאחר שהתעטף, כל זמן שהטלית על גופו, ואף על פי שקיימא לן שכל הברכות מברך עליהם ועובר לעשייתן , ואם לא ברך לפני המצוה אינו יכול לברך לאחר המצוה, ואם עבר וברך הרי זה ברכה לבטלה לפי דעת השולחן ערוך והרמב"ם, מכל מקום יש הבדל בין המצות, היינו יש מצוה שאחר שאדם עושה פעולה אחת נסתיימה המצוה, כגון שחיטה שלאחר ששחט כבר אינו יכול לברך משום שכבר נגמרה המצוה במעשה השחיטה, ויש מצוה שהיא מצוה מתמשכת, כגון מצות ציצית שהיא נמשכת כל זמן שהיא על הגוף, ואם כן מכיוון שהיא מצוה מתמשכת רשאי לברך "להתעטף בציצית" כל זמן שהיא גופו ולא הוריד אותה מהגוף.