שמיטת כספים ופרוזבול

השנה הזו היא שנת שמיטה, ולכן יש מצוה שנוהגת בסוף שנת השמיטה והיא מצות שמיטת כספים, וזו מצות עשה מן התורה שאם יש לאדם כספים שאנשים חייבים לו צריך לשמוט (לוותר) על החוב, ואסור לו לאחר שנת השמיטה לבקש את החוב שחברו חייב לו, והמקור למצוה זו בספר דברים (פרק טו' פסוקים א-ב) "...וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו...".

וטעם מצות השמיטה כתב בספר החינוך (מצוה תעז) "שבאה ללמד את האדם למידות מעולות, מדת הנדיבות ומידת הוותרנות, וכדי שיתרגל בעין טובה, ויקבע בלב האדם שה' יתברך הוא זה שזן ומפרנס את האדם, ומצוה זו עושה גדר וסייג להתרחק מן הגזל ומן החמדה, משום שיאמר האדם אפילו מה שהלוותי כסף שלי לאדם אחר התורה ציוותה אותי להשמיט, קל וחומר שלא לגזול ולא לחמוס דבר שאינו שלי..."

מצות שמיטת כספים נוהגת מן התורה רק מתי שהיובל נוהג, ולכן בזמן הזה שהיובל אינו נוהג מצות שמיטת כספים נוהגת רק מדרבנן.

בימי הלל הזקן ראה שהעם נמנעים מלהלוות אחד לשני כיוון שהשביעית תבוא ותשמט את החוב הכספי, לכן תיקן הלל ובית דינו "פרוזבול" (פרוזבול  זה זני מילים מחוברות, פרוז פירושה תקנה, בול פירושה עשירים, היינו תקנה לעשירים כדי שילוו ולא יפחדו), והתקנה היא שמי שיש לו חוב שאדם חייב לו יכול למסור את שטר החוב לבית דין, או אם אומר לבית דין אני מוסר לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שכל חוב שיש לי אני אגבה אותו מתי שאני רוצה, והדיינים כותבים שאותו האיש בא לפניהם ואמר להם שיש לו חוב כספי שאנשים חייבם לו, והוא יכול לגבות את החוב מתי שרוצה, וחותמים הדיינים, או שיכול למסור עדות בפני שני עדים שיש לו חוב כספי שחייבים לו כסף וכותבים העדים שהוא בא לפניהם ואמר להם שיש אנשים שחייבים לו כסף והוא מוסר את חובו לבית דין של אותה העיר (ויכתבו את אותם רבני העיר) והעדים חתמו למטה, יכול לעשות כן אף על פי שאין הדיינים יודעים כלל ממסירת חוב זה, (כיום יש כבר נוסח מודפס שמחולק וכל אחד יבקש את הנוסח ויעשה פרוזבול), ועל ידי שאדם מוסר את חובו לבית דין אין שום איסור לבקש אחר שעברה שנת השמיטה לבקש את החוב שחייבים לו, ולכן כל אדם /חייבים לו כסף אם זה בנאדם פרטי או בנק או חברה, צריך לעשות פרוזבול כדי שאחר שנת השמיטה יוכל לגבות את חובו.

מי שמלווה לחבירו כסף בשנת השמיטה יכול לגבות את חובו כל השנה, כיוון ששמיטת כספים חלה רק ששוקעת החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית שרק אז אבד החוב.

אישה שהשאילה לחברתה או לשכנתה לחם או ביצים או שמן או סוכר וכדומה, כיוון שמה שהשאילה זה דבר שלא חוזר בעין, שהרי הלוה השתמש במוצר והוא מחזיר למלוה מוצר אחר, נחשב הדבר להלוות כסף ולכן השביעית בסופה משמטת חוב זה, ולכן אם עברה שנת השמיטה אי אפשר לתבוע את הדברים שהשאילה כיוון ששביעית משמטת, אלא אם כן עשתה האישה פרוזבול ואז יכולה לגבות  את הדברים שהשאילה לה (והוא הדין לאיש בכל הסעיף הזה).

חוב שעברה עליו שנת השמיטה והמלוה לא עשה פרוזבול אינו רשאי לגבות את חובו, ולכן אם רוצה הלוה להחזיר את החוב ילך הלוה ויתן לו את מה שחייב לו, והמלוה צריך לומר לו אז משמט אני ולכן איני רשאי לגבות, ויאמר לו הלוה אף על פי שאתה משמט רצוני שתקבל ממני, אז רשאי המלוה לקחת את בחזרה את החוב , ואם מחזיר הלוה למלוה את החוב בסתם יסובב המלוה את הלוה בדברים עד שיאמר הלוה למלוה שהוא נותן לו את החוב בתורת מתנה (שהרי אין זה כבר חוב כיוון שהשביעית השמיטה את החוב), ואם הלוה לא אמרק שנותן במתנה אין המלוה רשאי לקחת את הכסף.

שטר חוב שעברה עליו שנת השמיטה והמלוה לא כתב עליו פרוזבול, צריך המלוה להחזיר את השטר ללוה, כיוון שכבר נמחל החוב ואין בשטר זה שום הוכחה.

מי שהלוה לחברו כסף לתקופה לש כמה שנים ובתוך השנים הללו הגיע שנת השמיטה יש בה מצות שמיטת כספים, אין שנת השמיטה משמטת את החוב, ולכן כל חוב שלא הגיע זמן פרעונו לפני ראש השנה של מוצאי שביעית ורק לאחר מכן יגיע זמן פרעונו אין השביעית משמטת, ולכן גם המלוה אינו צריך לרשום פרוזבול, וכן הוא הדין לאדם שמלוה את חברו באמצע חודש אלול ולא קבע עימו תאריך מתי להחזיר את החוב, כיוון שסתם הלואה היא לשלושים יום, נמצא שזמן הפרעון הוא רק לאחר מוצאי שנת השמיטה, ולכן השביעית לא משמטת את החוב ואין המלוה צריך לרשום פרוזבול.
אנשים שרחוקים התורה ומהמצוות ואינם יודעים כלל ענין השמיטה של מוצאי שביעית וענין הפרוזבול, יכול קרוב או ידיד שלהם לעשות להם פרוזבול, כדי שיכולו אחר השביעית לגבות את מה שחייבים להם, ואפילו שהם אינם יודעים שעשו להם פרוזבול מועיל הדבר לעשות להם, כיוון שזכין לאדם שלא בפניו.