משנה טז

הקדמה למשנה:
רבי עקביא היה מגדולי התנאים, ונקרא "איש האשכולות" היינו איש שהכל בו כל החכמות והמידות הטובות, ואביו היה גר, והיה אחד מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס והיחידי שיצא בשלום, והיה אחד מעשרה הרוגי מלכות, וחי מאה ועשרים שנה, ארבעים שנה היה רועה צאן, וארבעים שנה למד תורה, וארבעים שנה פרנס את עם ישראל.
ומסופר עליו שהיה רועה צאן של אחד מהעשירים שבירושלים שנקרא כלבא שבוע (שכל מי שנכנס אצלו רעב ככלב היה יוצא שבע), והיה עם הארץ שלא למד כלום, אולם היו לו מידות טובות, והיה אומר כל מי שיתן לי תלמיד חכם אני אשכנו כחמור (משום שהיה חושב שתלמידי חכמים הם מתגאים על עמי הארץ בתורתם), והטעם שאמר שאשכנו כחמור משום שחמור נושך ושובר גם את העצם, ראתה אותו רחל בתו של כלבא שבוע שיש לרבי עקיבא מידות טובות, אמרה לו אם התחתן איתך תלך ללמוד תורה? אמר לה כן, התקדשה לו בצינעא ושלחה אותו ללמוד תורה, שמע אביה כלבא שבוע הדיר את ביתו מכל נכסיו משום שהתחתנה עם הארץ, והיו רבי עקיבא ואשתו חיים בחיי עניות, והיה רבי עקיבא מלקט תבן, ובא אליהו הנביא ואמר להם תנו ני מעט תבן שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה, ואמר רבי עקיבא לאשתו תראי אדם זה אפילו אין לו תבן, ואמר רבי עקיבא לאשתו אם היה לי כסף הייתי קונה לך ירושלים של זהב (תכשיט שמצויר של ירושלים שהוא עשוי מזהב), ואמרה לו אשתו לרבי עקיבא תלך ללמוד תורה כמו שהתחייבת, והלך רבי עקיבא ולמד תורה שתים עשרה שנה בבית מדרש של רבי אליעזר הגדול (רבי אליעזר בן הורקנוס) ורבי יהושע בן חנניה, אחר שעברו שתים עשרה שנה חזר לביתו ושמע מהחלון שאמרו שכנותיה לאשתו רחל עד מתי תהיי כאלמנה שבעלך לא כאן? ענתה להם אם היה מקשיב לי היה לומד עוד שתים עשרה שנה, שמע כך רבי עקיבא אמר לעצמו הואיל ונתנה לי רשות אלך ואלמד עוד, וכך הלך ולמד עוד שתים עשרה שנה (וכתבו המפרשים שלא רצה להיכנס לביתו ולומר שלום לאשתו וילדיו מפני שחשש שמא יעכבוהו אותו כמה ימים), וכאשר חלפו להם עשרים וארבע שנים חזר לביתו עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, ויצאו כל העיר לקראתו, וגם אשתו רחל יצאה לקראתו, אמרו לה שכנותיה תתלבשי בגד יפה, ענתה להם צדיק ביודע נפש בהמתו", וכאשר הגיעה לפניו נפלה לפניו והיתה מנשקת כפות רגליו, באו התלמידים להזיזה, אמר להם רבי עקיבא הניחוה שלי ושלכם שלה הוא (היינו כל הלימוד תורה שלי ושלכם זה בזכותה).
שמע כלבא שבוע שחכם בא לעיר, אמר לעצמו אני אלך אליו ויתיר לי את הנדר שנדרתי שביתי רחל לא תהנה מנכסי, כאשר הגיעה לרבי עקיבא וסיפר לו את כל המעשה (כלבא שבוע לא זיהה שרבי עקיבא זה החתן שלו שהרי עברו יותר מעשרים וארבע שנים), אמר לו רבי עקיבא אילו ידעת שבעלה הוא אדם גדול האם היית מדירה? ענה לו כלבא שבוע בוודאי שלא, ואפילו אם היה יודע פרק אחד או הלכה אחת לא הייתי מדירה, ענה לו רבי עקיבא אני הוא החתן שלך, ונפלו זה על זה ונשקו אחד את השני.
וכאשר התעשר רבי עקיבא קנה לאשתו את התכשיט ירושלים של זהב כפי שהבטיח, אמרו לו תלמידיו רבנו ביישתנו שאין אנו יכולים לעשות כן לנשותינו, אמר להם רבי עקיבא מגיע לה הרבה צער הצטערה כדי שאני ילמד תורה.
ומסופר עוד שראתה אשתו של רבן גמליאל הנשי את התכשיט שקנה רבי עקיבא לאשתו (ירושלים של זהב), אמרה לו אשתו לבעלה רבן גמליאל הנשיא שיקנה לה גם תכשיט כזה, ענה לה רבן גמליאל האם את עשית כמו שהיא עשתה לבעלה שנתנה לו ללמוד עשרים וארבע שנה, והיתה מוכרת דברים קטנים כדי שיהיה לה במה לחיות כדי שבעלה ילמד תורה.

ביאור המשנה:
רבי עקיבא אומר - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה - אדם שרגיל בשחוק ותמיד מתנהג בקלות ראש אזי הדברים הללו ממשיכים את האדם לערוה, שזה סיבה להכשיל את האדם, שהרי הוא צוחק עם כל אחד וגם עם נשים ומתנהג בקלות עם כל אחד גם עם נשים, ויבוא לידי חטא עם האישה.
מסורת סיג לתורה - מסורת אלו הדברים שחכמי ישראל מסרו לנו מדור לדור, כגון איך לקרוא את המילה הזאת או המילה הזאת אם לקרואה בכתיב מלא או חסר, וסיג היינו גדר וחיזוק, שעל ידי המסורת התורה שבכתב יודעים כמה וכמה הלכות, והיא סיבה שעל ידי כך התורה מתקיימת בבירור שזאת תורת אמת, ולא תשתנה על ידי שום אדם.
מעשרות סיג לעושר - אדם שמעשר בזכות זה יתקיים העושר שלו, והיינו שלא אמר התנא מעשרות סייג לנכסים היינו מה שיש לאדם, אלא אמר לעושר שעל ידי שאדם מעשר זוכה לעושר ועושרו מתקיים, וכבר אמרו חכמים במסכת תענית (דף ט' עמוד א') על הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת וכו'...", עשר בשביל שתתעשר, ושאלו הרי אסור לנסות את ה' יתברך שכתוב "לא תנסו את ה' אלוהיכם...", ומתרצת הגמרא שבמצוה הזו מותר לנסות את ה' יתברך משום שרשום "הביאו אלי את כל המעשר... ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
נדרים סיג לפרישות - על ידי שאדם נודר אזי פוחד יותר מלחטוא, שהרי נדר כדי שלא יבוא לידי מצב שהוא יחטא, ועל ידי כך נזהר יותר שהרי אינו רוצה לעבור על נדרו (ומי שעובר על נדר עונשו חמור), ובכך יוצר שבא לידי פרישה מהרבה דברים.
סיג לחכמה שתיקה - התנא כאן שינה ולא אמר שתיקה סיג לחכמה, משום שהשתיקה אינה מביאה את החכמה לאדם, לכן התנא אמר כאן שסיג לחכמה זה השתיקה, היינו הגדר של החכמה זה השתיקה משום שמי ששותק הוא מראה את עצמו כחכם, וכבר שלמה המלך אמר "גם אויל מחריש חכם יחשב" היינו גם מי שהוא טיפש (אויל) אם הוא מחריש ולא מדבר אזי לא יודעים שהוא טיפש ולכן הוא נחשב עדין בעיני הבריות כחכם, אבל השיקה עצמה אינה עושה אותו לחכם, אבל על ידי ששותק יוכל להחכים את האדם, שהרי אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ושומע מה שיש לומר לאחרים, ובכך הוא לומד מכל אחד ונהיה עוד ועוד חכם.

מעשה שהיה:
מסופר על שני עשירים מופלגים ראובן ושמעון שישבו ביום פורים ושתו ואכלו, ונכנס יין ויצא סוד, וסיפר ראובן לחברו שמעון איך בא לו העושר הזה, שפעם אחד היה בבית הכנסת ושמע את הרב אומר שכל המכבד את אשתו וקונה לה מלבושים נאים ותכשיטי זהב וכסף זוכה לעושר גדול (וזה על פי הגמרא בבא מציעא דף נט' עמוד א' שאומרת "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו"), והנה לפני ששמעתי את הרב הייתי מתקמצן ובקושי הייתי קונה לאשתי בגדים, אולם מאותו יום ששמעתי את הדרשה התחלתי לקנות לאשתי מלבושים נאים ותכשיטי זהב וכסף ומכבד את אשתי מאוד, ומאז הצלחתי להתעשר עושר רב, ובכל אשר אני פונה אני מצליח.
וכאשר סיים ראובן לספר את סיפורו, אמר שמעון לחברו ראובן בא ותשמע איך אני התעשרתי, פעם אחד הייתי בבית הכנסת והרב דרש ואמר "עשר תעשר" עשר בשביל שתתעשר, משום שמי שנותן נכסיו לצדקה ולעניים מתעשר, והאמנתי לכל מה שאמר הרב, ומאז הייתי נותן בעין יפה מכל נכסי ורווחי, ומאז נפתחו ארובות השמים והריקו עלי ברכה עד בלי די באושר מופלג, וממשיך שמעון ואומר, אולם אני כעת ששומע איך אתה התעשרת אני מתרעם על הרב, שהרי הדרשה שאתה שמעת היא יותר טובה שהרי אתה קונה בגדים ותכשיטים לאשתך וזה נשאר אצלך, ועוד אתה נהנה בזה שאשתך מתיפייפת בעיניך, ואילו אני מוציא כסך רב כל חודש לצורך המעשר ולא נהנה ממה שאני מוציא, ולכן הרב היה צריך לומר את כל הסגולות שמעשירות וכל אחד היה בוחר מה שרוצה.
למחרת היום הלך שמעון אל הרב ואמר לו, קודם כל אני רוצה להודות לרב על כל הדרשות הנפלאות שהרב אומר, ובזכות הרב נהייתי עשיר, אולם יש לי על הרב תרעומת, מדוע לא הזכיר שיש עוד דרך להתעשר כמו שראובן חברי התעשר והיא לכבד את האישה ולקנות לה מלבושים נאים ותכשיטי זהב וכסף, ולדעתי היא עצה יותר טובה שהרי הכל נשאר אצל זנ שמכבד את אשתו, ואילו אני צריך להוציא כל חודש הרבה מאוד כסף לצורך המעשר, הרב שמע את כל מה שאמר שמעון וענה לו, רשום בתהילים (פרק מט' פסוק יז') "אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו", והנה הכוונה שהעושר שבא לאדם בגלל שהרבה כבוד ביתו שזה אשתו (שהרי חז"ל אמרו בכמה מקומות שביתו זה אשתו), על זה אומר דוד המלך בתהילים אל תירא היינו אל תקנא, משום כי לא במותו יקח הכל אלא הכל נשאר כאן בעולם הזה, אולם העושר שלך הוא רק הפירות שלך שזה בעולם הזה, אבל בעולם הבא יתנו לך שכר של הצדקה וזה הקרן, ושכרך גדול ונצחי בעולם הבא.