להרגיש בצער הזולת

היה זה בשעת לילה מאוחרת, בקיץ שנת תרנ"ה, בעיר בריסק הנודעת. רוב תושבי העיר כבר נמו את שנתם בשלווה, כשלפתע פרצו זעקות שבר מאחד הבתים. גץ מהתנור התעופף אל עבר קירות העץ של הבית, ודליקה גדולה החלה להשתולל בבית העשוי כולו מעץ דליק...
מעט המים שהובאו - לא הצליחו לכבות את השריפה שהשתוללה ללא הפרעה, חיסלה את הבית ואת כל תכולתו, ואך בנס לא היו נפגעים בנפש. הדליקה הוסיפה להשתולל ובחסות הרוחות קיפצה ודילגה אל בית סמוך - שהיה עשוי גם הוא מעץ, והבעירה גם אותו. בתוך שעה קלה כבר בערה שורה ארוכה של בתים, הלהבות הגיעו לגבהים עצומים, שמי העיר בריסק הוארו באישון ליל בלהבות אש צבעוניות ולוהטות...

האש הגדולה היתה חזקה מכל המים שהותזו עליה, ואכלה בתאבון את הבתים שעמדו בדרכה, הותירה מהם אודים עשנים וחתיכות פחם מפוייחות. האש הוסיפה להתפשט, ועד שהצליחו לעוצרה ולכבותה כליל - כבר נשרפו מחצית מבתי העיירה. עתה נותרו מחצית התושבים חסרי בית, ללא קורת גג לראשם וללא בית להניח בו כף רגלם...
יהודי בריסק שביתם ניצל - מיהרו לפתוח את ביתם ולארח ככל שיכלו. היתר שלא נמצא להם מקום - הלכו לבית הכנסת, שם השתכנו בינתיים, עד שייבחנו הנזקים היטב ויתחילו עבודות השיקום. משפחות משפחות עם מעט מאוד מיטלטלים השתכנו בבית הכנסת, ישנים על ספסלי עץ ישנים ומתכסים בשמיכות פוך קרועות שנידבו למענם מי שביתם נותר בשלמותו...

כרב העיר, כיהן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, וכבר ביום המחרת כינס אסיפת עסקנים, שהחלו מיד בגיוס כספים ובעבודה הטכנית הכרוכה בשיקום הבתים. בכל אותם הימים היה רבי חיים טרוד ומתרוצץ, עוסק במרץ בכל הכרוך בשיקום הבתים הניזוקים. רק בשעת ערב מאוחרת, שב לביתו, עייף ותשוש, אך להפתעת הכל - כשפנה ללכת ללון לא עלה על יצועו במיטתו, אלא השיג ספסל עץ פשוט ובלוי, הציבו בסלון הבית, ועליו שכב לישון.
להפתעת בני משפחתו ומקורביו, הסביר בפשטות: 'הלא כל עוד ליהודים אחרים אין מיטה והם נאלצים לישון על ספסל בבית הכנסת - היעלה על הדעת כי אעלה לישון על מיטה נוחה ומוצעת? בשעה שיהודים אחרים זרוקים על ספסלים ומנסים לנוח עליהם - כלום אוכל לעלות למיטתי הנוחה לישון? כיצד אוכל מחר לפעול למענם במרץ, בלי שאחוש על בשרי את כאבם, את חוסר הנוחות בו הם נתונים, את הצער העובר עליהם?!'
כך הסביר רבי חיים את פשר מנהגו, הותיר את מיטתו הנוחה והמוצעת ריקה, ושכב לישון על ספסל עץ פשוט ורעוע. כי כך יוכל להרגיש בצער בני עירו, כך יוכל לחוש בכאבם של יהודים אחרים, כך יחווה על בשרו את מה שעובר עליהם!

הסיפור, המופיע בספר 'עובדות והנהגות לבית בריסק', בא ללמדנו ולהאיר את עינינו: יהודי נדרש לחוש את העובר על יהודים אחרים, להרגיש בצרתם, לחוות את כאבם. מעבר להתנדבות לסייעם ככל היכולת, חשוב לא פחות להרגיש ולחוות את העובר עליהם, לסבול עימם, להרגיש את כאבם האישי!
בהתרחש אסון או טרגדיה ל"ע, אין ספק שכולנו מבליעים אנחה. אך כמה חשוב וכדאי להתרכז חצי דקה בלהרגיש, בלחוות, בלהיכנס לנעליו של הזולת הסובל, בלהיאנח מקירות הלב כאילו זה הכאב שלנו! זו נשיאה בעול עם הזולת, זו השתתפות כנה ואמיתית בעובר עליו!
הבה נאמץ את הגישה הזו, הבה נלמד מדרכם של מאורי האומה, שראו צורך לחוש ולהרגיש את הזולת, לחוות את העובר עליו, לשמוח בשמחתו ולהצטער בצערו. כך נזכה ללב מבין ומרגיש לליבם של יהודים אחרים, ולפתוח לנו שערי שמים לסייעתא דשמיא צמודה ומובטחת!