דמעות בשלג

שעת לילה מאוחרת, בעיירה 'קוהל' שבליטא. הרחוב כבר שומם מאדם, לא רק בגלל השעה אלא גם בגלל הכפור הנורא. העיירה כולה מכוסה במרבד לבן של שלג רך, שפתיתיו מוסיפים לרדת ללא הפוגה. צמרות העצים עטופים בלובן חינני, קור נוראי שורר בחוצות, והכל כבר ישנים במיטותיהם, עטופים בשמיכות פוך עבות...
רק בבית משפחת כהנמן ערה האם, הרהוריה לא נותנים לה מנוח. ששה בנים בביתה, בלי עין הרע, וכולם משתוקקים ללכת מחר ל'חיידר' המקומי, ללמוד תורה. בקור כזה - אין יוצא ואין בא אם אינו חמוש ומעוטף מכף רגל ועד ראש, במעיל כבד, צעיף צמר הגון, כפפות עבות ומגפיים משוריינים בגומי חזק. בלי 'ציוד החובה' הזה - אין לצאת מהבית!

אלא שרק ערכה אחת כזו יש בבית, העוני אינו מאפשר לרכוש נוספת. ההתלבטות קשה, השיקולים כבדי משקל: הגדול כבר החל ללמוד גמרא, ואילו הקטן - טרם סיים ללמוד את אותיות האל"ף בי"ת. יש את הילד שכמעט מסיים משניות, ויש את הילד שאמור להתחיל. אף אחד מבניה לא יוותר על הזכות ללמוד, כל אחד מוכן לעשות הכל כדי להגיע ל'חיידר'. אך אין פיתרון באופק: כיצד יגיעו ששה ילדים ל'חיידר' כשיש רק מעיל אחד?
בשעה מאוחרת מאוד הבריק במוחה רעיון, והיא הביטה בשעון לוודא שעדיין לא מאוחר ליישמו. אכן, השחר עוד לא עלה, יש עוד פנאי לבצע את הרעיון המבריק. היא ניגשה למיטת בנה הגדול, ושאלה אותו ברוך: 'תרצה לקום עכשיו ואקחך ל'חיידר' כבר עתה, ואז יספיקו גם אחיך להגיע?'
מבין ענני השלג הצחורים, עוד נצנצו בחוץ כוכבי הלילה, כשבנה זינק ממיטתו בשמחה, ואמר: 'רעיון מבריק! אני אצא ראשון, ואח"כ אמא תשוב הביתה ותביא גם את אחיי!' כמו ילד הממהר לקבל ממתק טעים הזדרז להתלבש, התעטף במעיל וביתר הציוד, נתן ידו בידה של אמו ויחדיו הם יצאו מהבית, כשכבר עבור הצעד הראשון - נאלצה האם לפנות ערימות שלג ביד חשופה, כדי להצליח לצאת.
דרך ארוכה הלכו האם ובנה הגדול, מבוססים בשלג, לא פעם - נתקלים בביצות טובעניות. הבן אינו פוסק מלצהול על שיצליח להגיע ל'חיידר' למרות תנאי הקור, והאם מחזיקה בידו כשעיניה זולגות דמעות התרגשות שממיסות את השלג הצחור, הנה היא זוכה להצליח להוביל את בנה ללימודו נגד כל הסיכויים!

במסירות אין קץ, מחממת האם את כפות ידי בנה, עד הגיעם אל ה'חיידר. כשהגיעו, הבעירה עבורו את תנור החימום, ופנתה לשוב הביתה כשהמעיל בידיה. היא שבה ועושה את אותה הדרך, בכיוון ההפוך. עדיין חשוך בחוץ, וקר, קר מאוד. שיניה נוקשות, פניה אדומות מהמאמץ, כפות ידיה קפואות, אך בבואה הביתה היא אינה זקוקה למנוחה - אושר רב ממלא אותה ונותן לה חיות להמשיך במשימה גם לילד הבא...
גם הוא שש להתעורר מוקדם מהרגיל, כדי להספיק להגיע בזמן ל'חיידר' ושגם אחיו יספיקו. עמוד השחר עוד לא עלה, ושוב נראתה אמא מבוססת בשלג, קופאת מקור, אך בוערת באושר ובשמחה. היא ממשיכה לפנות גושי שלג ענקיים, מוסיפה לצעוד בביצות, תומכת בבנה ושמחה בשמחתו. הנה, עוד כמה דקות כבר יגיעו...

וכמעשהו בראשונה ובשניה, כך עם הילד השלישי, הבן הרביעי, וגם החמישי והששי. שש פעמים עשתה האם את דרכה ל'חיידר' וחזרה, 12 פעם עברה את מלוא הדרך, מפנה שלג בידיים חשופות, נלחמת בקיפאון המותז מלמעלה ללא הרף, נאבקת בשר הכפור בעוצמה. בשעת פתיחת ה'חיידר' בבוקרו של יום, אחרי כמה שעות רצופות של מאמץ והליכה הלוך וחזור שוב ושוב - היו ששת ילדיה מול המלמד, והיא בבית - נרגשת, מתאוששת מהמאמץ אך מאושרת ושמחה!
בשעת אחר הצהריים, שב המחזה ונשנה. אמא יצאה ל'חיידר', והשיבה את בנה הראשון. השלג כבר פסק מעט מלרדת, אך הקור היה איום ונורא, בלתי ניתן לתיאור. אמא מבוססת בו, מזיזה אותו הצידה, מפלסת לה ולבנה דרך. שוב ושוב, שש פעמים עשתה את הדרך חזור, 12 פעמים צעדה בשלג הנורא כדי להשיב את בניה הביתה!
24 פעמים ביום אחד, עשתה אמא את דרכה אל ה'חיידר' ובחזרה. היא איבדה את התחושה באצבעותיה, פניה הפכו לקפואות, הדם בקושי המשיך לזרום בגופה. 24 פעמים צעדה בקור הנורא, כשרק משהו אחד מחמם את ליבה: הנה, היא מתמסרת לילדיה, מוסרת את נפשה להצלחתם הרוחנית, לחינוכם הנאות, ללימוד התורה שלהם!

את הסיפור סיפר בנה, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, לימים - מקים עולה של תורה ומייסד ישיבת פוניבז', ומוסיף: 'יסודות הישיבה הזו בנויים ממלט ואבנים, אך לא פחות - ואולי הרבה יותר - ממעיל כבד, צעיף צמר, מגפי גומי והרבה דם שניגר מאצבעות אמי על השלג הקפוא.
בימים הקשים ביותר, כשהסיכוי ללמוד ולהקים תורה בישראל היה נראה אפסי, בשנות המלחמה האיומות כשהגיעו הבשורות כי חלילה אין תקומה לעם היהודי - רק המסירות והנחישות שלה הן שעמדו לי להתעקש לפתוח ישיבה, להרביץ תורה, להמשיך את ההבטחה הנצחית שנצח ישראל לא ישקר!'
כולנו הורים, מחנכים, יש ילדים באחריותנו. בדרך כלל - ברור ופשוט שנקדים את ילדינו, שנתמסר אליהם. אבל לפעמים יש רגעי מבחן. רגעים בהם הצלחת ילדינו דורשת מאמץ אדיר מצידנו, רגעים בהם נידרש להקרבה אישית עצומה כדי להבטיח את שלומם הרוחני. אלו רגעי מבחן שעלולים לטעות בהם, ודווקא ברגעים הללו:
הבה נראה את תמונת האמא לבית כהנמן, מבוססת בשלג, בפעם הרביעית, החמישית וגם השישית. שעות של יגיעה, אינסוף של מאמץ, מסירות נפש והקרבה שאי אפשר לתאר. הכל כדי שעוד ילד יהיה ב'חיידר' גם ביום כה קר, ועל אחת כמה וכמה כששאלות גורליות יותר מוטלות על כף המאזניים...
כי כשילד רואה את הוריו מתמסרים למענו, מציבים את הערכים הנכונים לנגד עיניהם ומוכנים להתמסר למענם - הוא למד, הוא קולט, הוא מבין. שיעור החינוך הטוב ביותר הוא, כשהבן או הבת רואים את מעשי הוריהם, והם מבינים שההורים מתמסרים עבורם, פועלים בנחישות למען חינוכם, נכונים להקריב הכל למען הצלחתם!